פשיעה שהידרדרה לטרור, נציגי דאעש בישראל, טרור ללא שם וכתובת - הרבה נימוקים עלו מול גל הפיגועים הנוכחי, רק המונח "טרור פלשתיני" נעלם. כשהממשלה אינה מעוניינת לסגת מהבטחותיה לאבו מאזן, למלך ירדן ואף לבלינקן, צריך להשתמש בכל הטרמינולוגיה, הסטטיסטיקה והתועמלנות - כדי שניתן יהיה לנתק בין המתרחש מבחינה ביטחונית לבין הסיפור המדיני הרחב יותר.
כשם שלמעלה מעשור שלטונו של נתניהו היה השקט ביותר מבחינה ביטחונית, כך גם התקופות הקשות ביותר, מבחינת הטרור הפלשתיני, היו על רקע חולשה מדינית. ראינו זאת בימי אוסלו הנוראיים ובימי שלטונו של אהוד ברק, שהתגלגלו לאינתיפאדת 2000.
אך ככל שמיטב דוברי בנט בתקשורת טרחו להסביר שהטרור אינו קשור למצב המדיני, אלא שהיה כאן מאז ומעולם, ושהגל הנוכחי הוא רק "זן חדש של קורונה" (בלתי נמנע ובלתי נשלט) - המציאות מרדה בתזה. השבוע האחרון, במיוחד, הבהיר שוב את הזיקה שבין הזירה המדינית לזירה הביטחונית.
כשבלינקן יצא לפסגת הנגב, מחלקת המדינה האמריקנית הוציאה שתי הודעות־דוברות באותו היום. האחת על אודות ביקורו בישראל, ותזכורת לברית החשובה עימה. השנייה, שעליה לא דיברו בתקשורת, כלפי הפלשתינים. בלינקן לא רק חזר על התחייבותו לרעיון שתי המדינות, אלא אף הודיע שארה"ב תעביר חצי מיליארד דולר לארגונים פלשתיניים. מסכום זה, 417 מיליון דולר לאונר"א - אותו ארגון להנצחת "בעיית הפליטים", שמעורב בהסתה לטרור ולאלימות (כולל הסתרת טילים במבנים שלו). הפרומו הזה התמזג עם הכישלון המדיני של הפסגה: הפרדיגמה של הסכמי אברהם התהפכה על פיה, והסכסוך הפלשתיני חזר למרכז השיח.
וממש כמו קונספציית אוסלו השגויה - גם כעת, נראה שהרציונל המדיני הוא לתת למישהו אחר לדאוג לביטחוננו. אז הביאו את כנופיות ערפאת ונתנו להן נשק כדי "לשמור על השלום", וכיום מצפים שאבו מאזן, מלך ירדן וממשל ביידן יגנו עלינו. בתמורה, נציגי הממשלה מבטיחים הלוואות כספיות לרשות הפלשתינית (כשידוע שאבו מאזן מממן את משפחות המחבלים ביתר שאת, ומתגמל במיוחד את האזרחים הישראלים שביניהן). בצד זה, העלייה לרגל למלך ירדן נמשכת, וגם היא כוללת הבטחה להקלות מרחיקות לכת לרמדאן (כמו אי־הגבלת גיל המתפללים) והוספת שומרי וואקף בהר הבית. אותו וואקף, שבשבוע האחרון התברר שהוא מעורב בהפעלת עמותת חמאס בירושלים. ולבסוף, השתיקה מול קריאתו של בלינקן למנוע אלימות "משני הצדדים", בימי הרמאדן ופסח.
את המציאות המדינית הטרגית הזאת ניסה בנט להסתיר בתדרוכים לעיתוני סוף השבוע. מצד אחד נכתב: "47 איש נרצחו באינתיפאדת הסכינים בימי נתניהו", מבלי להסביר שהנתון (המצער והכואב) נפרש על פני 16 חודשים; וכן, לא סיפרו שבכל שנות שלטונו של נתניהו, משנת 2009, היו 134 קורבנות טרור. השוואה אומללה, אין ספק. אבל האמת צריכה להיאמר. מצד שני, העיתונאים נקראו לנזוף בציבור החלש שאינו "מכיל" את האירועים. כך או כך, בין תדרוכי השקר או הדרישה לאדישות - מטרתם לנתק את המציאות הביטחונית מזו המדינית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו