כשנרצח אהרון הרשלר, החלל הראשון במאבק על ארץ ישראל, דאעש עוד לא היה קיים, וגם לא חמאס. אפילו התנועה הציונית, לא כל שכן מדינת ישראל, ואיש עוד לא הפריח טענות בדבר אפליה וכיבוש.
הרשלר נרצח ב־5 בינואר 1873, לפני כמעט 150 שנה, בעת שהבריח פורעים שפרצו לביתו בשכונת משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות ירושלים. מתברר שגם אז מישהו ראה בכך התיישבות לא לגיטימית, שהרי מה יש ליהודים לחפש מחוץ לרובע היהודי בעיר. וגם אז מישהו טען כי נפגעה פרנסתם של ערביי הכפר סילואן, ומכאן יובן רצונם לפרוע ולשדוד.
מאז, אנו מורגלים לחפש סימנים בפיגועי הטרור ומעשי הרצח. לכל אחד מאלו יש זמן, עונה, יום או מועד משלו. פעם עם בוא הקיץ ופעם עם רדת הגשמים, כשהפלאחים אינם טרודים עוד בעבודת האדמה. פעם עם בוא חודש הרמדאן, ופעם כשמגיע עיד אל־פיטר. פעם ביום הקמת המדינה, שאותו מכנים הפלשתינים יום הנכבה, ופעם לציון התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים (יום הנכסה).
לכל פיגוע יש גם מי שעומד מאחוריו. פעם מפגע בודד, פעם התארגנות מקומית של צעירים ופעם ארגון דוגמת דאעש או הג'יהאד האסלאמי. ולכל פיגוע הסבר משכנע בדבר הרקע המיידי למעשה. פעם כעס על עלייתו של מנהיג ישראלי כזה או אחר להר הבית, ופעם רצון חמאס ללחוץ על ישראל כדי שתקל בסגר שהיא מטילה על רצועת עזה, ופעם רצון להרוויח נקודות במאבק למול ארגונים מתחרים.
לדיון שמתקיים אצלנו על אודות המניעים לפיגועים, יש חשיבות במאמץ להיערך למנוע את הפיגוע הבא. אבל בכל ההסברים אין תשובה היורדת לשורש הבעיה.
מדובר, בפשטות, במאבק מתמשך על הארץ כבר יותר מ־150 שנה. מאבק בין יהודים המבקשים להתיישב בארץ ולכונן ולקיים בה מדינה, לבין מי ששוללים את זכותם זאת ומבקשים להחריב את מפעלם.
האם לנצח תאכל חרב? במאבק הדורות הזה ישנן עליות וירידות, וישנם גם ניצחונות והישגים. אלפים נפלו במלחמות שניהלנו עם מצרים, והנה, מאז נחתם עימה לפני למעלה מארבעים שנה הסכם שלום, שורר שקט מוחלט לאורך הגבול. ערביי ישראל, כמעט שני מיליון, קמים ברובם המכריע מדי בוקר לעבודה, ללימודים ולהשתלבות בחיי המדינה. ולבסוף, צה"ל מצליח שוב ושוב למנוע פיגועי טרור מיהודה ושומרון.
אבל הגחלים המזינות את סכסוך הדמים עודן לוחשות. ביסודן עומד חוסר נכונות עמוק להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל, בהיותה, לדעת חלקים משמעותים בציבור הפלשתיני - ולצערנו גם בקרב ערביי ישראל - "ישות שנולדה בחטא", שהקמתה היתה כרוכה ב"עוול שאין עליו כפרה". וכך, גם אם מעל לפני השטח החיים נמשכים על מי מנוחות, והכל משלימים עם המציאות ומבקשים לחיות את חייהם - הרי אותן גחלים לוחשות שבות וניצתות בכל פעם מחדש. וישנם, כמובן, אלו הדואגים לכך שהן לא תפסקנה ללחוש.
150 שנות המאבק הציוני על הארץ הן שנים של הישגים וניצחונות שכולנו יכולים לחוש סיפוק וגאווה בהם. אבל לצד זאת, צריך להכיר בעובדה הפשוטה שהמאבק נמשך ורחוק מסיומו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו