יהדות התפוצות: לא רק כתובת של תורמים על הקיר

מדי יום סטודנטים, חברי סגל ועובדי אוניברסיטאות ומכללות בישראל נהנים מכיתות חכמות, מעבדות מצוידות, מדשאות רחבות, ומשאבים רבים נוספים, בזכות הנדיבות של יהודי העולם. הם גם חולפים כל יום מבלי משים על פני שלטי הנצחה, המציינים את שמותיהם של אותם נדבנים ונדבניות. אבל מי מהם אי פעם עצר לחשוב על האדם ששמו מתנוסס בשלט? מי הוא היה? מה הסיפור היהודי שלה? מדוע היא תרמה? ומה הקשר שלהם לישראל?

בכל שנה נתרמים למוסדות להשכלה גבוהה מאות מיליוני שקלים מיהודי ישראל והעולם. לפי נתוני עבר של הות"ת, עמד סך התרומות על 800 מיליון שקלים, המהווים בערך 8% מסך תקציב המוסדות להשכלה גבוהה המתוקצבים.

תמיכתם הכספית של נדבנים יהודים היא גדולה וחשובה, אך היחסים של ישראל עם יהודים מהתפוצות עמוקים הרבה יותר מאשר צ'ק בעבור שלט. יהדות התפוצות היא אחד הנכסים האסטרטגיים הגדולים של מדינת ישראל. תרומתה בתחום האקדמיה, התרבות, האמנות, המדע, התקשורת ובתחומים אחרים - קריטית ומשמעותית הרבה מעבר לערכה הכספי.

ולמרות זאת, "מדד התפוצות" האחרון שפרסם משרד התפוצות, מראה שרק כמחצית מהיהודים בישראל מרגישים כי יש להם שותפות גורל עם יהודי הגולה. הנתונים מראים גם כי הסולידריות בין ישראלים ליהודים בתפוצות נמצאת בירידה. התהום בינינו לבין יהודי העולם - במיוחד עם יהדות ארה"ב, הקהילה השנייה בגודלה בעולם – מתרחבת והולכת. ההיכרות והאכפתיות של צעירים ישראלים כלפי החצי השני של העם שלנו היושב בחו"ל שואפות לאפס.

יהודי התפוצות אינם נמצאים בשיח הציבורי, אלא אם מדובר בפיגוע אנטישמי בבית כנסת בחו"ל, במריבה האינסופית על הרחבה השוויונית בכותל או בפליטים זכאי חוק השבות מאוקראינה - כל זאת על אף שמדינת ישראל הוקמה בעבור העם היהודי כולו, ולא רק עבור היושבים בציון. המחויבות הרשמית של ישראל כלפי יהודי העולם מתחילה במגילת העצמאות ומגיעה עד לחוק הלאום, הקובע כי "למדינה יש אחריות לשלומם של יהודי התפוצות ולטיפוח הקשר בין מדינת ישראל ליהודי התפוצות". אבל כיום למחויבות זו אין כמעט ביטוי מעשי. הרחוב הישראלי, הקמפוס הישראלי, והאתוס הישראלי בכלל מגלים אדישות ואף התעלמות כלפי אחינו ואחיותינו בעולם. מקבלי ההחלטות אינם מתחשבים בדעותיהם, ואף לא בהשלכות של החלטותיהם על חיים יהודים בתפוצות.

האם לא הגיע זמן לתיקון? האם לא ראוי שנתחיל להתנהג כמו בית לאומי אמיתי לעם היהודי? האם לא הגיע הזמן להשקיע יותר בקשר שלנו עם יהודי התפוצות? לחשוף את הצעירים שלנו לקהילות היהודיות המגוונות הקיימות בעולם? למחויבות העמוקה של קהילות אלו לישראל היום ולאורך השנים? לפלורליזם היהודי, המעורר השראה, שמתקיים בחוץ לארץ? כפי שאמר ראש הממשלה נפתלי בנט לנציגי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, "ישראל צריכה ללמוד מיהדות ארה"ב על הדרך שבה היא מקבלת אליה את כולם... לא נסכים על הכל, אבל נדבר זה עם זה ונקשיב אחד לשני... (באמריקה) גם אם אתה חרדי, רפורמי, אורתודוקסי, אתה מקובל כי אתה יהודי. זה משהו שאנחנו צריכים לייבא, את העובדה שאנחנו מקבלים את כולם. זה הדיאלוג שאנחנו פותחים".

אם המפגש היחיד של הסטודנט הישראלי עם יהדות חו"ל יסתכם בשפשוף מרפק עם שלט על הקיר, עשינו עוול לאותו יהודי נדיב, ליהדות העולם, ואף לאותו סטודנט. עלינו לטפח אכפתיות כלפי יהודי התפוצות ולעסוק בעמיות יהודית (מלשון "עם", תחושת היותינו עם אחד) כחלק ממערכת החינוך וגם כחלק מחוויה הסטודנטיאלית של צעירים בישראל. עלינו לעמול על קשר זה מתוך היכרות הדדית, למידה הדדית, ומודעות לחיים יהודיים כאן ושם.

שבוע התפוצות, מיזם של משרד התפוצות, המתקיים בשבוע הראשון של אפריל, נועד להעלות מודעות לחשיבות הקשר. זו התחלה טובה לתהליך של למידה ומודעות הדדיות. עלינו לתעדף, לתקצב ולקדם פעילויות המחנכות לערבות הדדית ולשותפות גורל, ויפה שעה אחת קודם, לפני שהכתובת תימחק מהשלט שעל הקיר.