דרושה "חומת מגן" תודעתית

נוסעי התחבורה הציבורית בבאר שבע מכירים את המנגינה הזו - כרוז האוטובוס קורא בערבית "מוחתא מרכזייא" (התחנה המרכזית), "סוק בלאדי" (השוק העירוני) וחוזר חלילה. אף ששיעור הבדואים הנוסעים באוטובוסים העירוניים זניח, הכרוז לא מרפה.

העיר מונגשת לבני המיעוטים, גם שירותי הרפואה: תוחלת החיים של ערביי ישראל, בכלל זה חורה ואום אל־פחם, שמהן יצאו המחבלים, גבוהה לאין ערוך בהשוואה לכל מדינה אחרת במזרח התיכון. מתנחלים אין בבאר שבע או בחדרה, והמחבלים היו אזרחים ישראלים. מהו, אפוא, ההסבר למסעות הרצח של השבוע החולף?

עיתונאים ואינטלקטואלים נוטים להסביר לנו בטון סמכותי ומלומד "זו המצוקה", "השוליות", "ההדרה"; "חוק הלאום! דחקנו אותם לפינה!", "הרמדאן". השבוע נוסף הסבר ארגוני: "אלו אנשי דאעש".

יש בהסברים הללו משהו, אבל מי שמתעקשים להצביע רק עליהם דומים למי שרואים את העצים ולא את היער. יש לראות את התמונה הרחבה, וממנה עולה כי כחלק מהמאבק היהודי־ערבי ארוך־השנים, מעשי הרצח נעוצים גם ובעיקר בשורשים תרבותיים, לאומיים ודתיים. כן, לא רק חומריים ומעמדיים. בצד התרבותי זהו מאבק בין חברה מערבית מודרנית, של חופש, חירויות וזכויות אדם, לחברה פרא־מודרנית, שבה חלקים בציבור הערבי חיים בעצם את העבר ומייחלים לנעוץ את הפגיון בכופרים באשר הם.

כן, כמו לפני 900 שנה. כמו המחבלים שריסקו את מגדלי התאומים, כך גם הרוצחים שיצאו מאום אל־פחם ומחורה מתעבים את התרבות העירונית, המודרנית, את החופש. הם לא יכולים לסבול את המתירנות ואת העובדה שבעיר הישראלית, שלא כמו בכפר הערבי, אין מנגנוני פיקוח חברתי.

האם מההיגיון הזה, התרבותי (שכל פעם לובש צורות שונות), נגזר עלינו לחיות על חרבנו? ממש לא. יש אפילו מקום לאופטימיות, ודי לראות את מאות אלפי האזרחים ערביי ישראל המשולבים יפה בשוק העבודה, נהנים מהשפע הכלכלי ומחירות יחסית בהשוואה לאחיהם במדינות ערב. יש מקום לשיפורים, אך ראשית חוכמה על מנהיגי ישראל ומעצבי המדיניות לזכור: טיפול בצד החומרי והארגוני לא יבטיח דעיכה הדרגתית של האלימות והרצח. בסופו של דבר, בני אדם "מתודלקים" מכוח המחיר שהם מוכנים לשלם כדי לכונן את זהותם (אגב, בצדק).

אבל במקרה המוסלמי, מדובר במחיר לא אנושי בעליל - קו ברור מחבר בין אום אל־פחם, עזה, בגדד וטהרן: צעירים משחרים לטרף, ממתינים לשעת כושר לשמש מחבלים מתאבדים. מי שתומכים בעיוות הזה בעקיפין הם נציגי המחנה הפרוגרסיבי ("ספין־אוף" של תרבות המערב). אלו מתכחשים לעוצמה הדתית־היסטורית (של שני הצדדים), ומסנגרים על החלש באשר הוא חלש גם כשכבר איננו חלש. המלומדים שבהם ינסחו זאת בלשון אקדמית: "(מעשי הרצח) הם בעצם פרקטיקות של התנגדות מצד המדוכא כלפי המדכא הקולוניאליסט; מהלך מתבקש של כוחות אנטי־הגמוניים".

לאסוננו, ההסברים הללו הצליחו להרעיל בארות ולחלחל לתודעה. הצליחו, בין השאר, "בזכות" השתקה: אם רק תעזו להעלות הסבר חלופי (תרבותי, היסטורי), נדאג להצמיד לך את תווית "הגזען".

מה עושים כדי באמת למתן את מעשי הברבריות? לצד הגברת הביטחון והאכיפה, עלינו לחזור למונחי הטוב והרע שהנחו את דרכם של מייסדי המדינה ונביאי ישראל. מודל בן־גוריון, או אם תרצו, מודל טראמפ. את מבצע "חומת מגן", שיצא לדרך לפני 20 שנה בדיוק, צריך היה לכרוך יחד עם מבצע לשיקום תודעתי שיחזיר אותנו לשפיות, ויקעקע את הניטרליזציה שבוצעה לשפה העברית מכוח ההשתלטות העוינת של נציגי המחנה הפרוגרסיבי: לא "המפגעים נוטרלו" אלא "המחבלים חוסלו"; לא "כולנו בסך הכל בני אדם" אלא "יש גם פראי אדם"; לא "אלימות" אלא "פורעים והמון מוסת". אין סימטריה ואין "אלימות משני הצדדים". משילות מתחילה במילים.