הפסגה בנגב: חוליה בשרשרת השינוי במזה"ת

רצף של אירועים בחודש האחרון משנה את פניו של המזרח התיכון. הנה כמה מגמות שניתן להצביע עליהן בשלב זה: ראשית - מעמדה של ארה"ב נחלש בעיני מנהיגי האזור. המשענת היציבה, המסורתית וארוכת השנים שהעניקה וושינגטון לציר הסוני (סעודיה, מפרציות, מצרים, ירדן), כבר אינה איתנה כבעבר. המדיניות שהחלה בימי אובאמה (צמצום מעורבות אמריקנית בזירות עימות) נמשכה גם בעידן טראמפ. הנשיא הנוכחי, ביידן, אימץ גם הוא את הקו המינימליסטי ואינו ממהר להתערב צבאית ומדינית - כפי שמלמד המקרה האוקראיני.

סעודיה ואיחוד האמירויות, למשל, מתייחסות לממשל האמריקני בבחינת כבדהו וחשדהו, וסירבו לדון עימו בהורדת מחיר הנפט. חשדנותן גברה עוד יותר כאשר וושינגטון ביקשה לדון בנושא עם איראן. אחת המשמעויות של צמצום המעורבות האמריקנית היא חיפוש משענת עולמית אחרת, ובחודש האחרון ניתן לראות כבר סימנים של התקרבות בין המפרציות לבין רוסיה, בעיקר בנושאים כלכליים.

השינוי השני שניתן לראות הוא חיזוק מעמדה של ישראל באזור. הפסגה המחומשת בשדה בוקר היא, עד עכשיו, שיאו של תהליך שהחל ב־2020. המדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל מכירות זה מכבר ביתרונות הגלומים בהסכמים אלה (ישראל כגשר לארה"ב, טכנולוגיה ישראלית מתקדמת, שת"פ אזורי במכלול של תחומים ועוד). ככל שחולף הזמן, משתחררות המדינות הערביות מהעמדה המסורתית שלפיה ישראל היא אויב או נטע זר באזור, והן מבקשות למקסם אינטרסים לאומיים גם באמצעות הידוק הקשרים עם ירושלים, ובאופן גלוי.

בהמשך ישיר לכך, ניתן לסמן גם את השינוי השלישי, והוא - התחממות מחודשת ביחסי טורקיה וישראל. אין לטעות, ארדואן לא הפך לציוני, אבל הוא מבקש להבטיח את האינטרסים הטורקיים מול ירושלים, ולוודא שישראל אינה כורתת בריתות עם שותפות אזוריות אחרות במחיר פגיעה פוטנציאלית בטורקיה.

ויש עוד שינוי אחד, שנמצא בתהליך שטרם הסתיים. אם עד לפני עשור ניתן היה לחלק את המדינות (ארגונים) במזרח התיכון ל"טובים" ול"רעים", (הציר המתון מול ציר הרשע), הרי מונחים אלו חלפו מהעולם. בעידן של טלטלה אזורית, כולם (כמעט) מדברים עם כולם ומחפשים דרכים להבטיח לעצמם יציבות, שקט ושגשוג. זו אחת הסיבות לפסגה בשדה בוקר, כמו גם למאמץ שעושה, למשל, איחוד האמירויות, להפוך לשחקן אזורי משמעותי, לרבות תיווך בזירות עימות. זה גם ההסבר לביקור של נשיא סוריה, בשאר אסד, באמצע החודש באבו דאבי. האמירותים מבינים שאסד פה כדי להישאר, והם מחפשים דרך להשפיע עליו מתוך ידיעה שהם יכולים לעזור לכלכלה הסורית המדממת כבר יותר מעשר שנים. חדי העין הבחינו כי יומיים לאחר שאסד היה באמירויות, יורש העצר האמירותי בא לשארם א־שייח' לשיחות עם הנשיא המצרי ועם רה"מ בנט. מה זה אומר? כרגע רב הנסתר על הגלוי, אך לא יהיה זה מפתיע לגלות שהאמירותים מנסים לתווך בין ירושלים לדמשק. מה נשתנה? המון. ועוד ישתנה.