לצפות ב"הסנדק" בישראל 2022

כשיצא הסרט "הסנדק" אל המסכים, באמצע מארס 1972, איש לא חשב שמדובר בסרט חשוב במיוחד. הספר, שעליו היה מבוסס, היה זניח, הבמאי ומרבית השחקנים חסרי ניסיון, ומרלון ברנדו, הכוכב המוכר היחיד שהופיע בו, נחשב כמי שתהילתו חלפה זה מכבר. בתוך חודשים הפך הסרט להצלחה מסחרית יוצא דופן, זכה בשלושה פרסי אוסקר מובילים והוכר כיצירת מופת, המובילה עד היום את רשימת סרטי הקולנוע הטובים ביותר.

50 שנה אחרי, לא כהתה עינו של דון קורליאונה ולא נס לחו. המרכיבים השונים שהפכו את "הסנדק" לשובר קופות ניכרים היטב גם היום: המשחק והעלילה סוחפים, והוואלס המלנכולי שצירף נינו רוטה לפסקול הסרט עדיין מרטיט. עם זאת, לא איכויותיו האמנותיות של הסרט הן האחראיות להפיכתו לתופעה תרבותית נטולת תאריך תפוגה, אלא בחירתו של פרנסיס פורד קופולה, יוצרו, להציף באמצעותו מבחר נושאים כבדי משקל ומעוררי מחשבה. העלילה אמנם מתארת נקמה המתרחשת בעולם התחתון, אך הסיטואציה העבריינית היא לא יותר מקרש קפיצה לדיון בשאלה חברתית בוערת: האם הרצון להתבולל חזק יותר מהרצון להישאר נאמן למסורת השבטית, או אולי דווקא להפך?

בשאלה זו התחבטה חברת המהגרים האמריקנית, אך היא כוונה גם לחברת המהגרים הישראלית. בליל בכורת הסרט ביצעו "הפנתרים השחורים" הירושלמים את אחת מפעולותיהם הנועזות: גניבת חלב וחלוקתו למשפחות מעוטות יכולת. הדילמות שבהן עסק "הסנדק" היו רלוונטיות מאוד, מתברר, גם לארצם של הנימולים.

כזכור, הסרט נפתח בחתונה משפחתית גדולה. אל החגיגה מגיע גם מייקל קורליאונה, קצין מעוטר בצבא האמריקני. הוא מפגין יחס מסויג אל ההווי המשפחתי, אל הסרנדות הסיציליאניות, אל תרבות הפשע, אל הלכידות הדביקה. "אלה הם בני משפחתי", הוא יאמר לארוסתו, "אני לא כזה". המשפחה עבורו מקור למבוכה. כרבים מבני הדור השני להגירה, מייקל מבכר את הדגל הלאומי על פני החיק הקהילתי. הגיבור הראשי של הסרט הוא, בעצם, סוג של משתכנז.

השעתיים שמגיעות אחרי החתונה מוליכות את מייקל בחזרה הביתה ואת האמריקני החדש אל סיציליה הישנה. סדרת אירועים מחייבת אותו לבחור צד. ההצהרה הפותחת את הסרט - "אני מאמין באמריקה!" - מתבררת כאירונית, וכישלון מדיניות כור ההיתוך בארה"ב של המאה ה־20 נחשף לעין כל. הסרט כופר ביומרתו של הקולקטיב הלאומי להציע תחליף הולם למסורות המשפחתיות הקרובות אל הלב. סירוב נציגי הממלכה להעניק מקום לערכים שהביאו המהגרים במזוודותיהם ושחיתותם האישית מוצגים בו כגורמים המאיימים על יציבותה של כל מדינה המורכבת מיסודות חברתיים מגוונים. חברת מהגרים המסרבת לשלב בין נאמנות לאומית לשייכות משפחתית עלולה, לפי קופולה, למצוא את עצמה ישנה עם הדגים.

חצי מאה עברה, תלתלי השחקנים הפכו שיבה, אך על חוף הים התיכון כאילו כלום עוד לא קרה. אירועים המתרחשים אצלנו תדיר, דוגמת הוויכוח בין ח"כ אמסלם לבין השופטת חיות, מבהירים כי טרם פתרנו את הבעיות שעליהן מצביע "הסנדק". לכן כדאי לחזור אליו פעם נוספת. צפייה בסרט היא עדיין הצעה שממש לא כדאי לסרב לה.