"מראש נפסלנו"

בעוד כחודש וחצי, במוצאי יום העצמאות, יצעד המלחין והיוצר אביהו מדינה באולם בנייני האומה ויקבל את פרס ישראל מידי נשיא המדינה וראש הממשלה. יהא זה אירוע עוצמתי וסימבולי: אביהו, שמאז שנות ה־70 נלחם נגד הקו האנטי־מזרחי שנקטו העורכים המוזיקליים של הזרם המרכזי ברדיו ובטלוויזיה, יזכה להוקרה ולהערכה על פועלו.

תקציר היסטורי: המוזיקה ה"מזרחית", שצמחה בזמנו בסביבת "ישראל השנייה", זכתה ליחס עוין מנציגי "ישראל הראשונה" החילונית, התל־אביבית (חברים, אלו מושגים היסטוריים. כיום זה לא לגמרי רלוונטי), בטענה כי זו "לא איכותית" או "לא ישראלית". "לא איכותית?" הנה דוגמית: בראשית שנות ה־90 הושמע בלופ שירו של אביב גפן "עכשיו מעונן" ("דור מזוין"). עניין של טעם. באותם ימים לא הושמעו כמעט אף פעם (למעט בגטאות המפורסמים של שעה בשבוע) שירים כגון אלו של משה גיאת, שנכתבו על ידי פייטני ימי הביניים או מהמקורות, והולבשו על לחנים קלאסיים מאת יוצרים כמו פריד אל־אטרש. רגע, לא מכירים את משה גיאת? הנה ההסבר: אברי גלעד נוהג לספר שבשנות ה־80, כששימש שדרן בגלי צה"ל, נהגו אמרגנים מזרחיים לשלוח לתחנה תקליטים כדי לזכות בחשיפה. אברי וחבריו נהגו לשחק בהם "צלחת מעופפת". מדינה אמר בראיון: "מראש נפסלנו, בלי לבחון אותנו בכלל".

העיוות הזה הצית מאבק ציבורי. היה זה מאבק איתנים, שכן מוזיקה היא לעולם חלק מהזהות הקבוצתית, ובעצם אביהו מדינה שהוביל את המחאה נאבק על דמותה של החברה הישראלית. מדינה הסביר כי מעולם לא היה זמר, או מלחין, מ־ז־ר־ח־י. כיהודי מסורתי, השתוקק לשמוע פרקי חזנות של עדות אשכנז ותמיד דיבר על "שילוב מזרח ומערב". והנה, ב־20 השנים האחרונות זכה השילוב הזה לדלת פתוחה בערוצי המיינסטרים.

אבל אסור לטעות: הדלתות נפתחו לא משום שזה הגיע מהעם, להפך. האור הירוק ניתן מפני שזה הגיע מאירופה ומאמריקה, שבמסגרת הגל הפרוגרסיבי קידשו את "האותנטיות" ו"הרב־תרבותיות". המערב־גרמנים ששו לקבל את סלסולי עפרה חזה, והפרוגרסיביים שלנו דאגו להשמיע בלופ את "אינתא עומרי" של אום כולתום. ככה זה אצלם: תוצרת חו"ל תזכה לאור ירוק; ואילו תוצרת הארץ תתויג כפרובינציאלית־שכונתית. אם ברצוננו להבין מה באמת עומד מאחורי ההדרה, הנה הצופן: "מוזיקה מזרחית" היא שם קוד לישראל המסורתית והלאומית, ולכן היא מחוץ לתחום (אגב, זו הסיבה מדוע גם "הקשת המזרחית" לא נרתמה למאבק).

כיום, לצערנו, המוזיקה ה"מזרחית" של הדור הצעיר לא מפגינה איכויות וביצועים כמו של הדור הקודם, בלשון המעטה, אבל קולם של ה"איכותיים" ההם, עם הקוקו והעגיל, שביקרו פעם את המוזיקה המזרחית, לא נשמע. אלו כבר השתלבו בתעשייה כמפיקים וכיזמים בעלי חברות, ובתרבות החנופה של כלכלת השוק הם ממלאים פיהם מים. כשאחד מהם כבר מעז להשמיע ביקורת על מוזיקת המיינסטרים הים־תיכונית, הוא מוקע כ"מתנשא וגזען". לעומתם, אביהו מדינה גילה אומץ לב. נכון, בשנים האחרונות התבזר הכוח, וכוחם של קובעי הטעם ירד. אלמלא היו־טיוב ושירותי הסטרימינג סביר להניח ש"הפרויקט של רביבו", שהחיה מחדש את המוזיקה המזרחית האמיתית של פעם, לא היה ממריא לשיאים של צפייה והאזנה.

אבל הבנה זו לוקה בחסר: הטכנולוגיה מסוגלת לשנות סדרי עולם, אבל אף פעם לא תייתר את מקומם המכריע של חלוצים ומנהיגים. מדינה, המגדיר עצמו "זאב בודד", הוא אחד כזה: נון־קונפורמיסט שסדק את המערכת וסיפק מסגרת מושגית להבנה של מה קורה באמת.

גם כיום פועלים בתוכנו לוחמים בשדות שונים. גם הם "נפסלו מראש". לכן הם פועלים כרואים שאינם נראים ואינם נספרים. כדי לקדם את הצלחתם, על הציבור הרחב לעלות מדרגה ברמת הבקרה והביקורת הציבורית, ועל האליטות (הוותיקות) לרדת מדרגה מהסולם הרעוע שמקנה להם פרספקטיבה מעוותת על העם.