"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
"מראש נפסלנו"
הטכנולוגיה מסוגלת לשנות סדרי עולם, אבל אף פעם לא תייתר את מקומם המכריע של חלוצים ומנהיגים • אביהו מדינה, המגדיר עצמו "זאב בודד", הוא אחד כזה
אביהו מדינה| צילום: אפרת אשל

"מראש נפסלנו"

הטכנולוגיה מסוגלת לשנות סדרי עולם, אבל אף פעם לא תייתר את מקומם המכריע של חלוצים ומנהיגים • אביהו מדינה, המגדיר עצמו "זאב בודד", הוא אחד כזה

,עודכן
0השמעה

בעוד כחודש וחצי, במוצאי יום העצמאות, יצעד המלחין והיוצר אביהו מדינה באולם בנייני האומה ויקבל את פרס ישראל מידי נשיא המדינה וראש הממשלה. יהא זה אירוע עוצמתי וסימבולי: אביהו, שמאז שנות ה־70 נלחם נגד הקו האנטי־מזרחי שנקטו העורכים המוזיקליים של הזרם המרכזי ברדיו ובטלוויזיה, יזכה להוקרה ולהערכה על פועלו.

תקציר היסטורי: המוזיקה ה"מזרחית", שצמחה בזמנו בסביבת "ישראל השנייה", זכתה ליחס עוין מנציגי "ישראל הראשונה" החילונית, התל־אביבית (חברים, אלו מושגים היסטוריים. כיום זה לא לגמרי רלוונטי), בטענה כי זו "לא איכותית" או "לא ישראלית". "לא איכותית?" הנה דוגמית: בראשית שנות ה־90 הושמע בלופ שירו של אביב גפן "עכשיו מעונן" ("דור מזוין"). עניין של טעם. באותם ימים לא הושמעו כמעט אף פעם (למעט בגטאות המפורסמים של שעה בשבוע) שירים כגון אלו של משה גיאת, שנכתבו על ידי פייטני ימי הביניים או מהמקורות, והולבשו על לחנים קלאסיים מאת יוצרים כמו פריד אל־אטרש. רגע, לא מכירים את משה גיאת? הנה ההסבר: אברי גלעד נוהג לספר שבשנות ה־80, כששימש שדרן בגלי צה"ל, נהגו אמרגנים מזרחיים לשלוח לתחנה תקליטים כדי לזכות בחשיפה. אברי וחבריו נהגו לשחק בהם "צלחת מעופפת". מדינה אמר בראיון: "מראש נפסלנו, בלי לבחון אותנו בכלל".

העיוות הזה הצית מאבק ציבורי. היה זה מאבק איתנים, שכן מוזיקה היא לעולם חלק מהזהות הקבוצתית, ובעצם אביהו מדינה שהוביל את המחאה נאבק על דמותה של החברה הישראלית. מדינה הסביר כי מעולם לא היה זמר, או מלחין, מ־ז־ר־ח־י. כיהודי מסורתי, השתוקק לשמוע פרקי חזנות של עדות אשכנז ותמיד דיבר על "שילוב מזרח ומערב". והנה, ב־20 השנים האחרונות זכה השילוב הזה לדלת פתוחה בערוצי המיינסטרים.

אבל אסור לטעות: הדלתות נפתחו לא משום שזה הגיע מהעם, להפך. האור הירוק ניתן מפני שזה הגיע מאירופה ומאמריקה, שבמסגרת הגל הפרוגרסיבי קידשו את "האותנטיות" ו"הרב־תרבותיות". המערב־גרמנים ששו לקבל את סלסולי עפרה חזה, והפרוגרסיביים שלנו דאגו להשמיע בלופ את "אינתא עומרי" של אום כולתום. ככה זה אצלם: תוצרת חו"ל תזכה לאור ירוק; ואילו תוצרת הארץ תתויג כפרובינציאלית־שכונתית. אם ברצוננו להבין מה באמת עומד מאחורי ההדרה, הנה הצופן: "מוזיקה מזרחית" היא שם קוד לישראל המסורתית והלאומית, ולכן היא מחוץ לתחום (אגב, זו הסיבה מדוע גם "הקשת המזרחית" לא נרתמה למאבק).

כיום, לצערנו, המוזיקה ה"מזרחית" של הדור הצעיר לא מפגינה איכויות וביצועים כמו של הדור הקודם, בלשון המעטה, אבל קולם של ה"איכותיים" ההם, עם הקוקו והעגיל, שביקרו פעם את המוזיקה המזרחית, לא נשמע. אלו כבר השתלבו בתעשייה כמפיקים וכיזמים בעלי חברות, ובתרבות החנופה של כלכלת השוק הם ממלאים פיהם מים. כשאחד מהם כבר מעז להשמיע ביקורת על מוזיקת המיינסטרים הים־תיכונית, הוא מוקע כ"מתנשא וגזען". לעומתם, אביהו מדינה גילה אומץ לב. נכון, בשנים האחרונות התבזר הכוח, וכוחם של קובעי הטעם ירד. אלמלא היו־טיוב ושירותי הסטרימינג סביר להניח ש"הפרויקט של רביבו", שהחיה מחדש את המוזיקה המזרחית האמיתית של פעם, לא היה ממריא לשיאים של צפייה והאזנה.

אבל הבנה זו לוקה בחסר: הטכנולוגיה מסוגלת לשנות סדרי עולם, אבל אף פעם לא תייתר את מקומם המכריע של חלוצים ומנהיגים. מדינה, המגדיר עצמו "זאב בודד", הוא אחד כזה: נון־קונפורמיסט שסדק את המערכת וסיפק מסגרת מושגית להבנה של מה קורה באמת.

גם כיום פועלים בתוכנו לוחמים בשדות שונים. גם הם "נפסלו מראש". לכן הם פועלים כרואים שאינם נראים ואינם נספרים. כדי לקדם את הצלחתם, על הציבור הרחב לעלות מדרגה ברמת הבקרה והביקורת הציבורית, ועל האליטות (הוותיקות) לרדת מדרגה מהסולם הרעוע שמקנה להם פרספקטיבה מעוותת על העם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יצחק דהן

מרצה וחוקר, בעל דוקטורט מטעם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דהן פרסם עשרות חיבורים אקדמיים בכתבי עת ישראליים ובין-לאומיים. נושאי מחקריו: החברה הישראלית, מדיניות חברתית, פוליטיקה עירונית, מנהיגות קהילתית, יחסי מרכז-פריפריה, תרבות פוליטית ועוד.