כמות הטעויות שעשה נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, בנאומו בפני חברי הכנסת בתחילת השבוע, היא כה גדולה, עד שלא ברור מאיפה צריך להתחיל. בגדול, הנשיא האוקראיני, שבא לנאום בפני קהל אוהד שרובו ככולו תומך בו ומתעב את הצד שלוחם בו, לחץ פעם אחר פעם על הכפתור הלא נכון ואיבד, כמו גושים הניתקים מההר, נתח אחר נתח של אהדה. הוא התחיל כשכל מי שמולו נמצא בצד שלו ורוצה לחבק אותו, וכשסיים בפאתוס זעו כמעט כל תאי שיחת הזום באי־נוחות גדולה.
אי אפשר לדבר על התוקפנות של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ודאי שלא מעמדת הקורבן, מבלי לזרוק פה ושם סימני דמיון לדיקטטורים היסטוריים. הרי זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. מצאו לי שיחה על המלחמה באוקראינה שלא מוזכרים בה השמות סטלין או היטלר, מאו או ג'ינגיס חאן. אבל כשאתה נשיא יהודי הנושא דברים בפני קהל יהודי בעיצומו של משבר כזה, אתה נזהר. אתה נזהר כי אתה יודע שמה שקרה בשואה זה לא ירי והרס ריכוזי אוכלוסין ופגיעה בחפים מפשע כדי להכניע ממשלה, אלא משהו אחר.
אתה אולי מרשה לעצמך לערוך את ההשוואה הזו לצרכים רטוריים, תוך היותך מודע לכך שהיא לא נכונה, בפני האו"ם או בפני עיתונאים או בפני הפרלמנט שלך - אבל כשאתה עורך אותה בפני קורבנות ה"משהו האחר" הזה שהיה שם, אתה מוכיח שאתה באמת לא מבין כלום. זהו חטא כפול: ראשית, בעצם ההשוואה, שהיא אידיוטית אבל אפשר לייחס אותה לפאתוס מוגזם, אופייני לנאומי "הצילו"; ושנית, בבחירת המקום להשמיע את ההשוואה הזו. זלנסקי, כנשיא וכנשיא יהודי, צריך לדעת שלנאציזם יש הרבה רבדים מפלצתיים: הדיקטטורה והאלימות והטוטליטריות והגזענות והאימפריאליזם והטירוף והפולחן האישי והרצחנות. אבל מבחינת הקהל שישב מולו בזום ובכיכר רבין בתל אביב ובאלפי בתים יהודיים בישראל - קיים רק רובד אחד: החיסול השיטתי של מיליוני היהודים. וכיוון שכך, כל כפתור שאינו לוחץ על הנקודה הזו בדיוק, הוא כפתור מכאיב, מקפיץ ומעורר זעם, וזלנסקי טרח לעשות הכל כדי שנבין שמבחינתו השואה היא אירוע אוניברסלי, ולא הסיפור שלנו.
זה היה החטא. העונש היה כעבור שורות אחדות, אז השמיע בבורותו את האגדה על האוקראינים שהצילו את היהודים בשואה, ואם לא היו כולם על "השתק" היינו זוכים לשמוע מקהלת גיחוך בת כמעט 120 קולות.
הנשיא זלנסקי הוא קורבן, ולב העם בישראל איתו, והעובדה שהוא יהודי גם היא מסייעת, כך שאפילו אם היה נושא נאום מתלונן וביקורתי זה היה נסלח. אפילו אם היה מבקר את מדיניות קבלת המהגרים. הוא היה יכול לדבר על המוסר היהודי ועל אור לגויים, לפרוט על רגש הרחמים ולצטט מילה במילה כל שורה של נחמן שי, והכל היה מתקבל באהבה. במקום זה הוא בחר בתוכן הלא נכון, פגע והרגיז ועורר מחשבות ממחשבות איבה שונות. כשהוא סיים, הדבר היחיד שעבר לי בראש מתוך רצון ללמד עליו זכות, זה שעדיף מדינאי גוי שיש לו כותב נאומים יהודי, מאשר להפך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו