לא רק לנו מותר לדבר על השואה

אם ישראל הייתה סופרמרקט - השואה היתה מותג הבית שלה. לכל הישראלים יש עמדות ותפיסות כלפי המותג, וכולם עושים בו שימוש, ולא רק ביום או בזמן מסוימים. מדובר במותג רב־עונתי שרבים גם לוקחים איתם כשהם נוסעים לחו"ל, אורזים קצת במזוודה.

והשואה היא בערך הדבר היחיד שישראלים, הידועים כעם נדיב במיוחד, לא מוכנים לכבד בו את שאר העמים. להפך, כשמישהו שולח יד ורק מנסה לגעת בה, אנחנו זועמים. וזה לא משנה שהוא יהודי וקוראים לו זלנסקי ושהעם שלו חווה בימים אלה טרגדיה איומה, מלחמה ששולחת אותו לגלות ומביאה איתה הרס וחורבן ומוות. מי הוא שייגע לנו בקודש הקודשים? מה הוא משווה? אין מה להשוות. האוקראינים בסך הכל מותקפים ונאלצים לברוח על נפשם, נשים בהיריון נהרגות כשמפציצים בתי חולים ומשפחות נרצחות על ידי צלפים. הרוסים רק שונאים את האוקראינים שנאה עמוקה, ומסיתים נגדם ונגד ההנהגה שלהם תוך שימוש באמצעים דיקטטוריים לצורך חסימת מידע אמין, זה עדיין לא תורת גזע.

למען הסר ספק, אין שום דבר שדומה לשואה. רצח עם מנומק, מדויק, אלימות ואכזריות שהראש והלב אינם מסוגלים להכיל. אבל מכאן ועד לחשוב שדבריו של זלנסקי הם זילות השואה - המרחק עצום.

לנו מותר לעשות עם השואה, ובשמה, הכל, גם שימוש ציני ומכוער: עד לא מזמן היה בישראל ראש ממשלה שכדי למנוע חתימה על הסכם גרעין עם איראן הביא את אלי ויזל, ע"ה, לקונגרס, ובטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם אמר שבקורונה, שלא כמו בשואה, זיהינו את הסכנה בזמן; בכל שנה מתקיימת בארץ תחרות מלכת היופי של ניצולות השואה, אירוע שכולו יח"צ לעמותה שמארגנת אותו; ברשתות החברתיות אנשי ימין קיצוני משווים בין עלויות אבטחת ביתו של ראש הממשלה בנט ברעננה לבין קן הנשרים; ומובן שאנחנו יכולים להשוות בין האיראנים לבין הנאצים. אבל להשוות בין פוטין הדיקטטור האלים לבין היטלר? חס ושלום.

ברגעים אלה ממש אזרחי אוקראינה עומדים בפני השמדת מדינתם, בשם שאיפות התרחבות של אדם ששולט במדינה הגדולה בעולם. ואותו עולם לא עוצר פיזית את צבאו של האיש הזה, ומדינת ישראל בוחרת להישאר ניטרלית. ממש שווייץ, רק חסר שנתחיל לייצר שעונים ושוקולד איכותי.

"אני רק יכול להפציר במנהיגי העולם לא לחזור על טעויות העבר. לא להתעלם מתוקפנות בתקווה להשיג שלום מתעתע". את המילים הללו אמר בנימין נתניהו בשנת 2015 בנאומו בפני הקונגרס האמריקני. לו רצה זלנסקי לעשות שימוש ציני בשואה, הוא לא היה צריך הרבה: רק להשתמש במילים שלנו - כלפינו.