אם כבר סבב, אז עד הסוף

הזעם בישראל על ההרוגים, ועל הירי המתמשך והאינטנסיבי על יישובי הדרום, מוביל באופן לגיטימי לדיון על האופציה של הפעלת עוצמה צבאית כדי לשים קץ לשלטון חמאס בעזה. אין ספק שיש לאל ידו של צה"ל להשיג יעד זה אם יוטל עליו. חשוב גם להמחיש להנהגת חמאס כי בהתנהלותם שלוחת הרסן הם מקרבים את הרגע שבו לא יהיה מנוס מכך.

יחד עם זאת, בנקודת הזמן ההיסטורית שאנו נמצאים בה – כאשר התלקחות אזורית נרחבת סביב משבר הגרעין האיראני עשויה לפרוץ בכל עת  - יש גם שיקולים אחרים, לגיטימיים לא פחות, המחייבים את ממשלת ישראל ואת צמרת צה"ל להתנהל בצורה שקולה ומחושבת. בהעדר חלופה פוליטית – מחמוד עבאס הרי לא ייכנס לעזה על גבי טנק ישראלי – פעולה קרקעית נרחבת למיטוט חמאס עלולה להביא את צה"ל למצב של שלטון מתמשך באוכלוסייה עוינת באופן מובהק, על כל הכרוך בכך. לא זה הזמן להסיט את המבט ואת מרכז הכובד של יכולותיה של ישראל מן האיום בחזית הצפון, ומן הצורך להשאיר את כל האופציות פתוחות מול איראן וגרורותיה.

שבה ועולה איפוא על הפרק ההגדרה שנתן הצבא ליעדיו במבצע "צוק איתן" ובהזדמנויות נוספות: חמאס "מוחלש ומורתע" (ויש להבין כי הרתעה, שהיא מצב פסיכולוגי וקוגניטיבי של היריב, יכולה להתקיים רק אם ראשו עדיין יישאר על כתפיו...). אלא שבנסיבות הייחודיות של מבצע "שומר החומות" יש לחדד ולומר "מוחלש (מאד) ומורתע (מאד)". מהלומות צה"ל צריכות להיות אינטנסיביות ומוכוונות לפגיעה עמוקה בדרג הביניים הפיקודי, בתשתיות ובאמצעי לחימה (שלא קל להבריח להם תחליף...) – עד לפגיעה משמעותית בכוחו הכולל. חשוב שהמהלומה תשיב על כנה את הרתיעה מעימות צבאי עתידי לשנים קדימה.

בתוך כך, חשוב לנתק באופן חד משמעי – ותהא אשר תהא דעת ידידינו האמריקנים, ואחרים – כל קשר בין סיום הסבב לבין ירושלים, או מעמד ערביי ישראל. לא רק לישראל חשוב שחמאס, תנועה-בת של האחים המסלמים, לא תשיג לה אחיזה כלשהיא בענייני הר הבית, ותערער בכך את מעמדו של מחנה היציבות בעולם הערבי: השלכותיו של הישג כזה לטרור יהיו מרחיקות לכת.

גם אם רבים בעולם הערבי, מירדן וסעודיה ועד מצרים, מביעים מחאה על פעולות ישראל, האינטרס שלהם בפועל הוא למנוע מחמאס כל הישג בזירה זו. בה במידה, טיפול תקיף של השב"כ ומשטרת ישראל צריכה לוודא שאין לאל ידו של חמאס לתעל את הלכי הרוח המסוכנים ברחוב הערבי בישראל לצרכיו הפוליטיים.