לא נתחנן יותר על גורלנו

היום תענית אסתר - היום שעלה בפור של המן להרוג את כל היהודים בממלכה. התענית נקבעה זכר לשלושת ימי הצום שצמו אסתר ונערותיה לפני שהלכה להתחנן על גורל עמה בפני אחשוורוש.

בסוף השבוע האחרון אישר הסנאט האמריקני תקציב לשנה הקרובה. בין היתר נכלל בו הסיוע הביטחוני המסורתי לישראל, דבר חיובי לרוב הדעות. אבל לצד זה נכללו גם לא מעט קוצים: למשל, זה העוסק בקידום הסכמי אברהם, אך כולל בהם גם אמירה בדבר חלוקת הארץ והכרה במדינה פלשתינית, כך על פי דיווח של ניצן קידר בערוץ 7. על פי הדיווח, פתרון שתי המדינות הוא הפתרון המועדף על הממשל האמריקני.

אמירה זו, חמורה כשלעצמה ותקדימית (עד כה ההתייחסות לפתרון מדיני במזרח התיכון לא נוסח כחוק, אלא כקביעה של הממשל ושל מחלקת המדינה), אינה טקסטואלית בלבד אלא גם יורדת לפסים מעשיים, כש־250 מיליון דולר מהתקציב האמריקני יושקעו בחמש השנים הקרובות בקידום הדיאלוג הפלשתיני־ישראלי ובפיתוח עסקים ברש"פ. סכום נפרד יוקצה לפרויקטים הומניטריים ביו"ש ובעזה, וסעיף תקציבי אחר - לכוחות הביטחון הפלשתיניים.

מגילת אסתר מספרת סיפור של גלות. של עם שנתון לחסדי אומות העולם, נידף כסירת דייגים בים סוער, בלי עוגן, בלי מדינה, נטול כוח, נתון לגחמות ול"אם על המלך טוב". חיי היהודים הם משחק בידי השליטים ויועציהם, והיכולת היחידה שלהם להגן על עצמם היא באמצעות מניפולציות ו"השתדלות" אצל הפריץ.

אבל מאז, חזרנו מהגלות והקמנו מדינה והמצב שלנו שונה בתכלית, או לפחות כך אמור להיות. אנחנו אמורים לקחת את גורלנו בידינו ולכתוב את הסיפור של עצמנו. אז למה אנחנו עדיין מתנהגים כאילו אומות העולם הן אלו שבכוחן הבלעדי להתוות את המסלול שלנו?

כשנבחר טראמפ - צהלנו; כשהכיר בגולן כחלק ממדינת ישראל - רקדנו ברחובות; כשאמר שההתנחלויות אינן בלתי חוקיות - תלינו דגלי אמריקה. ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!

ובאמת, כל אלה חשובים ומשמעותיים, אבל במידה. לא רק שאין הם העיקר, אלא הם בני חלוף, ולראיה - מעשה הקונגרס בימים האחרונים, שהפך חלק מהחלטות הנשיא הקודם על פיהן והפך מחולנו למספד.

והנה אנו לובשים שק ומתפלשים באפר כי נפל הפור. ארה"ב הגדולה של אמריקה החליטה שהמדינה תחולק בינינו לבין הפלשתינים. מר לנו כי גדול השבר. כאילו אנחנו מיעוט נרדף בממלכת פרס או ברייך השלישי, חלילה. כאילו אין לנו מדינה, צבא חזק, כלכלה מצוינת. כאילו אנחנו עדיין בגלות. באמת? בית נבחרים של עם אחר בצד השני של העולם יכול לקבוע מה יהיו גבולות המדינה שלנו? אם נשמח או ניעצב? אם נישפל או אם נרום? בשביל מה היינו צריכים להקים מדינה ולהילחם לקיים אותה, אם זה עדיין המצב?

יש לזכור, היום ותמיד, שמה שבאמת חשוב הוא מה שיחליטו היהודים בארצם, ואיך הם יפעלו על פי החלטות אלה. כל עוד יש לנו מדינה - זה מה שיקבע את ההיסטוריה שלנו. פורים שמח.