ה"מתנה" של פוטין לעולם המערבי

מלחמת אוקראינה היא אירוע היסטורי. בפרספקטיבה של החברות הדמוקרטיות, תופעותיה הפיזיות והאנושיות בטווח המיידי והקצר מזעזעות ומקוממות, אך השלכותיה התודעתיות מבטיחות, בטווח הבינוני והרחוק, סיכוי משופר לעתיד טוב יותר למי שבחרו בחיי חירות ומוכנים להגן עליהם. מדובר בצלצול השכמה לאלה שהתמכרו לאשליות בדבר עולם של שלום, הפוטר את הדמוקרטיות מן הצורך להילחם ולהרתיע את אויביהן באמצעים כוחניים.

פוטין ומתרציו במערב מסבירים את נחישותו להכפיף את אוקראינה למרותו בחשש מפני התרחבות נאט"ו מזרחה. יש בכך גרעין של אמת: לרוסיה חרדות אותנטיות, המעוגנות בטראומות ההיסטוריות מימי נפוליאון והיטלר; המערב אכן ניצל את חולשתה בעקבות קריסת בריה"מ, כדי לצרף מדינות מברית ורשה לשעבר למערך האסטרטגי שלו. פוטין הכשיל ב־2008 את הניסיון לצרף את גאורגיה לנאט"ו. האופי והעיתוי של הפלישה לאוקראינה חושפים שהמוטיבציה העיקרית היא אחרת, ומעוגנת באופי המשטר במוסקבה ובהנחות בדבר חולשת הממשל האמריקני והמדינות האירופיות.

משטרו של פוטין משקף נכונות של חוגים נרחבים בחברה הרוסית להשלים עם פיגור עמוק באיכות החיים, עם שחיתות עמוקה במנגנונים הפוליטיים והכלכליים ועם עתיד מפוקפק לדור הבא, כדי לשקם את גדולתה האימפריאלית של רוסיה כמעצמה עולמית. הם חוזרים על הצירוף שכרסם באדניה של בריה"מ בין צבא גדול וחזק, לבין כלכלה מפגרת והזנחה חברתית. פוטין נחרד באוקראינה כשמיליוני סלאבים עם זיקה היסטורית עמוקה לרוסיה, גם כאלה שהדגישו את זהותם הנפרדת כאוקראינים, העדיפו ב־2014 להחליף את עושה דברה של רוסיה בנשיא שהבטיח להובילם לאיכות חיים ולחירות המקובלות במערב. התמורה הזו הוכיחה את יציבותה עם בחירתו של זלנסקי שלא מתוך מערכת הכוח הפוליטית.

פוטין הבין את המסר החתרני הזה למשטרו מייד כאשר הופיע: אם ה"מעין־רוסים" בקייב יצליחו בכך, עלולים אחיהם במוסקבה להעדיף גם הם איכות חיים וחירות על פני חזיונות גדולה מפוקפקים. לכן, לא במקרה פעל פוטין כדי לעצור את המגמה הזו דווקא ב־2014 וב־2022. מייד בעקבות המפנה הפרו־מערבי בקייב, יצא הנשיא לכיבוש קרים וחולל באוקראינה מלחמת אזרחים, בהפעלת המיליציות במחוזות מאוכלסי הרוסים. באותה עת כבר היה מודע לעומק רפיסותו האסטרטגית של ברק אובאמה, לאחר שנמנע, חודשים ספורים קודם לכן, מלהתייצב מאחורי אזהרת "הקו האדום" בנושא הפעלת הנשק הכימי בסוריה, והניח לרוסיה לתפקד כמעצמה הקובעת.

ב־2022 שוב יושב בבית הלבן נשיא צפוי - סגנו לשעבר של אובאמה - המוכיח את רפיסותו בכניעה לתכתיבי איראן. באירופה הבחין פוטין בליקוי מאורות הגובל ביצר התאבדות, שהתמקד דווקא באישיותה של אנגלה מרקל, מנהיגת גרמניה, המדינה החזקה ביבשת. זו בנתה לעצמה מוניטין של תקיפות ימנית, וקיבלה החלטות הרות אסון בכיוון המזוהה עם השמאל העמוק: פתיחת השערים להגירה המונית של אוכלוסייה שסיכויי האינטגרציה שלה נמוכים מאוד, והעצמת התלות המופקרת בגז רוסי, על חשבון האינטרסים החיוניים של אוקראינה ופולין.

פוטין פלש לאוקראינה מחשש להתקרבותה לאורח החיים של האיחוד האירופי, יותר מאשר מפני הצטרפותה לנאט"ו. הוא עשה זאת בהנחה מוצדקת שהאמריקנים רופסים והאירופים מתמכרים. טעותו ההיסטורית נעוצה במאפיינים הבוטים והכושלים של פעולתו. בכך הוכרע בשלב הנוכחי הוויכוח במערב בין הרוב הנאיבי, שרצה להאמין שמלחמה כזו אינה אפשרית עוד, לבין המיעוט הקטן שהסביר שרק הרתעה אמינה מנעה מלחמות בעבר. טראומת הנאציזם היתה דרושה לחסידי המימוש המושלם של חירויות הפרט כדי לאמץ "דמוקרטיה מתגוננת". טראומת פוטין באוקראינה מתבררת כתנאי הכרחי לכינון "שלום מתגונן" באירופה. ככל שרוסיה תשיג יותר בקייב - כך תפסיד יותר בברלין ובוושינגטון. במטה החדש של נאט"ו בבריסל ראוי להציב פסל גדול של פוטין.