המקום שממנו הלכנו ונשאר איתנו

פעם בשנה, בחסות התחפושות, אנחנו הופכים בגלוי למה שהיינו רוצים להיות בסתר. זו הסיבה שבחלק ניכר מרחובותינו יתרוצצו בעוד שבוע גיבורי וגיבורות על, ליצנים וליצניות נמוכי קומה. פעם, לא מאוד מזמן, נוצל החג לקרבות מכריעים בין בוקרים לאינדיאנים. במפתיע, ניתן היה אז לאתר בין לובשי המדים הצעירים לא מעט ילדים שבחרו דווקא להתחפש לקוזאקים.

בגן הילדים ובבית הספר הסתובבו אז רבים מאיתנו כשהם לובשים חליפה צבאית הדורה וכובע פרווה. הסבתות שלנו, שהגיעו מאזורים שבהם מקוזאק אמיתי מומלץ היה להתחבא, העניקו לנו את ההזדמנות להיות פרש נועז ליום אחד, וחשפו את השניוּת שהיתה מנת חלקם של יהודים מזרח־אירופאים רבים. הם חששו מן התרבות הסובבת, אבל גם העריצו אותה. סלדו ממנהגיה, אך אימצו וייבאו מרכיבים מובהקים שלה אל עולמם. הם יצאו מאוקראינה, אך אוקראינה לא יצאה מהם. הם היו לישראלים, אבל בלילה־בלילה - הם חלמו עוד באוקראינית.

זו הסיבה שצאצאיהם מחסירים פעימה בכל פעם שהם צופים בשבועיים האחרונים בתמונות מאזור הלחימה. אנחנו מכירים את הפנים והשמות. חלק מהם שמות המשפחה התרבותיים של כולנו.

מהעיר חרקיב יצאה לפני 140 שנה קבוצת הביל"ויים. ההשכלה שרכשו באוניברסיטה המקומית הובילה אותם ללכת ולקומם מחדש את בית יעקב. עיר הנמל אודסה, שעליה צר לאחרונה הצי הרוסי, היתה המרכז הציוני החשוב ביותר של ראשית המאה הקודמת, וז'יטומיר, שממנה הגיעה לפני כמה ימים קבוצת יתומים גדולה, שימשה קן ציפור ליתום הצעיר חיים נחמן ביאליק. בטבורה של קייב, היא יהופיץ, ניצב עד היום פסלו של הסופר שלום עליכם, וגם אל בוצ'אץ', עיר הולדתו של ש"י עגנון, מכוונים קני התותחים הרוסיים.

באחד מהמרטיטים שבספריו, מתאר אהרון אפלפלד, גם הוא יליד אוקראינה, את פגישתו האחרונה עם עגנון. "כשסיפרתי לו על האוקראינים, ביקש ממני שאומר את דבריהם בלשונם וסיפר לי דברים רבים על עיר מולדתי, וכמו אמר לי: 'כל סופר חייב שיהיו לו עיר משלו, נהר משלו ורחובות משלו'. כל הזמן שדיבר האיר מצחו. היה זה עגנון שמחובר אל הקרפטים, ארצו שלו וארצי שלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת".

כמו הסבתות שהלבישו את הנכדים במדי קוזאקים, הכירו עגנון ואפלפלד את המעללים הרצחניים של האוקראינים תחת הכיבוש הנאצי, אולם את חשבון הדמים הם בחרו להותיר להיסטוריונים. זיקתם אל הארצות שמעבר לים נבעה מן ההכרה בהיותם חלק בלתי נפרד מתבנית נוף הולדתם. "מעגנון למדתי", כתב אפלפלד, "שאדם יכול לקחת את עיר מולדתו לכל מקום ולחיות בה חיים מלאים. אתה יכול להרחיב את גבולותיה ולהגביהה למרום".

עשן הקרבות הסמיך, המתערפל מעל ערי אוקראינה, מכאיב לכל מי שמכיר את המקום הפרטי והציבורי שהן תופסות בסיפור מסעו של העם היהודי. לגורלן ולגורל תושביהן אין הוא רשאי להישאר אדיש. סולידריות עם תושביהן אינה רק הצהרה מוסרית, אלא הכרה בזיקתנו אל המקום שממנו באנו, גם לאחר שבחרנו ממנו ללכת.