אסור לטשטש את המטרה: שוויון - לא פחות

יום האישה בשבילי הוא יום של חשבון נפש אישי וחברתי, לא יום של "העצמה אינסטנט" שמשדל אותי לקנות חזייה ב־30 אחוזי הנחה. זה פחות סקסי מחזייה, אבל זה חשבון נפש בהיר של הסתכלות לעומק הבעיה, בחברה שבה נאסר על אישה להתגרש מבעלה אלא אם כן הוא מתיר לה, ואם לא - היא נשארת כלואה ועגונה לנצח; חברה שבה אישה שיולדת צריכה להיאבק כדי לחזור למעגל העבודה, משום שהכנסת תינוק למסגרת חינוכית בגיל 4 חודשים, עולה לעיתים יותר מהמשכורת שהיא מרוויחה (ואפילו ההוצאה הזו אינה מוכרת בחוק).

הסתכלות לעומק הבעיה, בחברה שבה החוק קובע שחלה התיישנות על תלונות על פגיעות מיניות - שבע שנים מיום הפגיעה - מה שעומד בניגוד גמור לדפוסים פסיכולוגיים של מנגנוני הדחקה, בושה והסתרה, שלפיהם לוקח שנים על גבי שנים לעבד רגשית את האירוע, בכל הנוגע להטרדות ולפגיעות מסוג זה.

כשהאפליה מושרשת בחוק, אין כל פלא שאישה מרוויחה בממוצע 30 אחוז פחות מגבר, ואין ספק שיש תוקף ליום האישה. אז חבל שלא כל יום הוא יום האישה, אבל המודעות מתחילה לחלחל, ויחד איתה מורגשת תחילתו של שינוי בתפיסה, שיוצר תנועה חדשה בתוך מקומות העבודה. אני יכולה להעיד שגם במקום העבודה שלי, תיאטרון הקאמרי, מתהווה שינוי. שיעור הבמאיות והמחזאיות עלה באופן דרמטי בשנתיים האחרונות, וכרגע מתקרב ל־50 אחוז נשים, ויש חתירה אמיתית לשוויון הזדמנויות. יותר נשים כותבות, יותר נשים מביימות, יותר סיפורים שנשים במרכזם מגיעים אל הקהל. בישראל יש את פורום יוצרות התיאטרון, שמקדם את השאיפה לשוויון מגדרי תעסוקתי. מדובר בחלק מתנועה עולמית שסוחפת את תעשיית הקולנוע ואמנויות הבמה, שהחלה לאחר MeToo ו־Time's Up, וששיאה היה הפגנה גדולה בפסטיבל קאן ב־2018, שבה 82 נשות תעשיית הקולנוע צעדו בדממה כדי להעלות את הנושא על סדר היום העולמי. דוגמה נהדרת למהפכה הזו מתרחשת בשבדיה, שבה כל המשרות הממשלתיות מחולקות שווה בשווה בין גברים לנשים, כמו גם בתעשיית הקולנוע והבמה.

זוהי תחילתו של שינוי אמיתי, שמגיע מלמטה, שצריך ללכת יד ביד עם שינוי מלמעלה, ממשרדי הממשלה ומהחוק. זה הזמן לרגולציה, להקמת מערך שלם שמטרתו יחס שווה בין גברים לבין נשים בתעסוקה. לייצר תעדוף בתקציבים עבור מקומות עבודה שעומדים בקריטריונים של שוויון מגדרי, לאכוף ולדרוש מאזן כוחות הולם. אלה לא חלומות אוטופיים - אלא צו השעה, ומדובר במהלך קריטי בדרך לשוויון המיוחל. אני רוצה להאמין שבתי בת ה־14.5 תחווה את מקומה בעולם באופן שונה, שוויוני ושלם. שתתהלך בו בטוחה וסומכת.

ואסיים בשיר "דור הולך ודור בא", שאני מאוד אוהבת, של המשוררת הנפלאה עדי קיסר: "אני אישה, שהולכת בפחד בלילות, ברחובות חשוכים - שנקראים על שם גברים".

הכותבת היא שחקנית