"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
דעה

להביט למציאות בעיניים, בלי פוזיציה

לעיתים ראוי פשוט להשתחרר מהצורך לשקלל כל צעד וללכת על ביצים, ולתאר את המציאות כפי שהיא: המלחמה הזו היא תוקפנות רוסית פושעת

,עודכן
0השמעה
מתקן צבאי אוקראיני שנפגע בתקיפה רוסית, צילום: אי.פי

בדומה ליתר מדינות העולם, ניתן לזהות גם בישראל שתי תפיסות יציבות יחסית במגרש האידיאולוגי של מפת הזהויות העכשווית, לגבי העמדה שיש לנקוט באשר למלחמה באוקראינה.

מצד "השמרנות החדשה", אנו מוצאים בעיקר דיבורים על הצורך להיות חכם ולא צודק. הדבר מתורגם בהטפות לשימור השחקן הרוסי כידיד ישראל במזה"ת. המשתייכים לעמדה זו מדברים על ישראל כמי שכבר הופקרה על ידי ארה"ב בהסכם הגרעין ו"נזרקה לכביש" ע"י האירופאים, ועל כן עליה לחרוק שיניים מול התוקפנות הרוסית; מי שנדרשת לזכור שיחסים בינלאומיים אינם המקום שבו עליה להיות אמפתית, אלא פרגמטית, ולכן לשנן שזו רוסיה, ולא אוקראינה, המאפשרת לנו לתמרן בשמי סוריה בדרך להפגזת מטרות אסטרטגיות.

מצד "השמאל החדש" אנו קוראים בשלל אתרים, בארץ ובעולם, על כך שאין לישראל או למדינות הלאום האירופיות ("השטן הקטן") שהלכו בדרכה של ארה"ב ("השטן הגדול") לגיטימציה להלין על מעשי פוטין, שכן הן הכובשות האמיתיות (גלובליזציה, קפיטליזם, "הכיבוש"). הן המשתייכות לקולוניאליזם המערבי שנאט"ו הוא המייצג האולטימטיבי שלו. הן מי שדחקו את רוסיה - "הפרא האציל" - להתנהגות ברוטלית, ולא ייתכן עתה לגנות את מי שנדחק לפינה.

אותם שמרנים חדשים מפתיעים בנכונותם להתקפל בפני פוטין, ולקרוא שלא להרגיזו. מדובר במי שדחקו בבנימין נתניהו להתעמת עם אובאמה בקונגרס האמריקני ערב חתימת הסכם הגרעין הקודם עם איראן, בשעה שישראל היתה תלויה בו פי כמה מאשר היא תלויה ברוסים (אותו ממשל דמוקרטי העניק לנו את אחד מסיועי הביטחון הנדיבים בתולדות ארה"ב). מן הצד השני, אנשי השמאל החדש לא מפתיעים בכלום: באופן דומה, מוסגרו על ידיהם תוקפנים רבים כקורבנות רומנטיים של המערב - החל מיאסר ערפאת ועד לשלל ראשי אימפריות רשע.

לטעמי, לא זו ולא זו תפיסה שיש לאמץ. לעיתים ראוי פשוט להביט למציאות בעיניים. ברגעים אלו, ראוי להיזכר בהתפתלויות המיותרות של ישראל ביחס לסוגיית רצח העם הארמני: מה יצא לישראל מההימנעות השיטתית של ממשלותיה מלהכיר בג'נוסייד הארמני משיקולים לכאורה רציונליים? האם הדבר חיזק את יחסינו עם טורקיה? הבטיח את עמידתו האיתנה של ארדואן לצידנו בשלל סוגיות? התשובה, כמובן, שלילית. האם בעתיד, לטובת שימור יחסים עם רוסיה, תאסור הממשלה על נציגיה להגיע לטקס זיכרון לחללי המלחמה באוקראינה, אם יופק על ידי קהילת עולי אוקראינה בישראל? האם לא תאפשר לסגן שר להשתתף בפאנל אוניברסיטאי על המלחמה כחלק ממעשי תוקפנות מיותרת? תזהיר את שגרירה בקייב שלא להניח זר על אנדרטת החייל האלמוני?

טוב אם יידעו שרי ישראל, ועמיתיהם בעולם, כי בסוגיות מוסריות מובהקות - ישראל היא הילד ב"בגדי המלך החדשים". אלו מיעוט המקרים שבהם הדבר הצודק הוא גם הדבר החכם לעשותו, גם התנהגותית וגם מוסרית. הוא גם משחרר וגם מאפשר: משחרר מהצורך לשקלל כל צעד וללכת על ביצים, ומאפשר לתאר את המציאות כפי שהיא. המלחמה הזו היא תוקפנות רוסית פושעת. מותר וצריך לומר זאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

פרופ' אודי לבל

פרופ' אודי לבל, ביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א באוניברסיטת בר אילן

כדאילהכיר