מלחמת חוסר האונים של פוטין

יש נטייה טבעית במערב לפרשן את המהלכים הכוחניים של פוטין כהבעת עוצמה. אך במקרה הנוכחי, כמעט אף אחד לא האמין שהרוסים באמת יפלשו. הרי הכלכלה הרוסית מקרטעת, הפופולריות של פוטין בארצו בירידה עקבית מאז 2018. האם הגיוני שהנשיא הוותיק והמנוסה כל כך יסתבך במלחמה שהשלכותיה עלולות להקריס סופית את כלכלתו? לכן, כאשר התסריט הקיצוני התממש במלואו, החל חיפוש קדחתני אחר הסיבות הרציונליות.

בפועל, הפלישה הנוכחית מעידה על היחלשות מתמדת של רוסיה. עצם העובדה שהשליט במוסקבה שולח את רוב הכוחות במטרה להפיל משטר מיוצב ולגיטימי בקייב, מחזירה אותנו כ־350 שנה אחורה. וזו לא רק אוקראינה. למעט בלארוס, כל המדינות במרחב הפוסט־סובייטי מראות מדיניות חוץ רב־קוטבית, ולמרות תלותן הכלכלית ברוסיה, מעיזות להציב תנאים ולנהל מו"מים שונים עם הקרמלין בגובה העיניים. אפילו ארמניה, שרוסיה היא הערובה היחידה לביטחונה מול אזרבייג'ן וטורקיה, מאותתת בשנים האחרונות על רצונה להשתחרר מחיבוק הדוב הרוסי.

התנהגות זו של השכנות נובעת משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוסיה נחלשה כמעצמה כלכלית לאור חוסר האפקטיביות של הניהול הכלכלי שלה - ריכוזיות יתר ושחיתות גואה. היא גם לא מהווה מקור מספיק עשיר של טכנולוגיות, בגלל התמכרות המשטר הנוכחי ליצוא מקורות אנרגיה גולמית, בהיעדר השקעה ראויה בפיתוח טכנולוגי שאינו צבאי. במילים אחרות, למוסקבה יש פחות ופחות מה להציע לשכנותיה, בדיוק כמו לאזרחיה. שנית, המתח הגובר בין רוסיה למערב מציב את המדינות השכנות בפני בחירה קשה. הן כבר לא יכולות לרקוד על שתי החתונות. זה, אגב, מבדיל בין עידן פוטין לעידן ילצין. אמנם בשנות ה־90 רוסיה התמודדה עם בעיות כלכליות איומות, אך ניתן היה לנהל מערכת יחסים קרובים עימה ועם ארה"ב, מבלי שייווצר ניגוד.

בהחלטתו לתקוף את אוקראינה, מנסה פוטין נואשות לפתור את כל הבעיות שהצטברו בבת אחת. ראשית, הוא מעוניין להפחיד את המערב, שלהערכתו (המוצדקת, יש להודות), לא מוכן להפעלת כוח צבאי - ולהפוך בכך את מנהיגיו לפרטנרים יותר גמישים למו"מ. שנית, הוא רוצה לשדר לכל המדינות השכנות שכדאי להן לשתף פעולה עם רוסיה. שלישית, הוא רוצה להיפטר מאוקראינה הדמוקרטית, שבעצם קיומה מאתגרת את משטרו, שנאלץ פעם אחר פעם לזייף את תוצאות הבחירות, כדי שמפלגת השלטון תשמר את הרוב החוקתי בפרלמנט. ולבסוף, הזווית האישית־פסיכולוגית: פוטין, שרואה את עצמו כממשיכם של הצארים, נתקף זעם מכך שהאוקראינים בחרו בקומיקאי לשעבר ממוצא יהודי, אשר "מעז" להתנגד לו, לפוטין הגדול.

לעניות דעתי, שליט רוסיה פעל כמהמר כפייתי בקזינו, שזורק את שארית כספו על השולחן. ההימור עוד יכול להצליח, אם מנהיגי המערב לא יתעשתו ולא ישכילו להבין שאין מגיעים לדו־קרב אקדחים עם סכין.