מעבר לזעם ולהיתממות: פרשת אמסלם-חיות היא הזדמנות לתיקון

אני מאמין לאותנטיות שבכאבו של דוד אמסלם. אני מאמין גם לכוונותיה הטובות של אסתר חיות. אבל יחד עם זאת, ברור לי שאף אחד מהם לא פועל או מתבטא בצורה שבאמת מסייעת לנו כחברה, להתמודד עם אחד מהפצעים העמוקים והמתמשכים בחברה הישראלית.

כאשר בגוף חי יש פצע או מחלה, יש שתי דרכי התנהלות שממש לא יסייעו לתהליך הריפוי, ובמקרים רבים אף יחריפו את התסמינים. האחת היא הסטת המבט: התמקדות באברים הבריאים, והתכחשות או התעלמות מכך שבכלל קיימת בעיה. הדרך השנייה היא חיטוט וגירוד מתמשך בפצע. שתי צורות ההתנהלות האלו אולי הפוכות במובנים מסוימים, אך שתיהן דומות להפליא במידת התרומה שלהן לריפוי ולהחלמה.

בישראל של היום, כך אני מאמין, אין הפליה ממוסדת ומכוונת בקרב הציבור היהודי, שקשורה בסיבות של מוצא אתני. אך טענה שלפיה לא קיימת בעיה הדורשת תשומת לב והתמודדות היא התכחשות מצערת למציאות. הבעיה נמצאת גם במישור של הייצוג וגם במישורים אחרים שקשורים להיבטים תרבותיים ומבניים עמוקים ורחבים יותר.

במישור הייצוג, די אם נפנה את מבטנו למספר אנשי הסגל באוניברסיטאות או למספר שופטי בג"ץ ממוצא מזרחי לאורך השנים (בשני המקרים האלו הנתון עומד על כ-10% בלבד) או, לחילופין, לפיזור הגיאוגרפי בישראל בין מרכז ופריפריה כדי להבין שהרצפה בישראל עדיין ממש לא ישרה, אם להתנסח באופן עדין, בכל הקשור למקומו של המוצא האתני בקביעת מעמד סוציו-אקונומי, או דומיננטיות ציבורית ואינטלקטואלית.

אך מישור הייצוג איננו הסיפור היחיד. לא פחות חשובה ממנו היא שאלת המקום שאותה תופסת התרבות וההוויה של יהדות ארצות האסלאם בתוך המרחבים התרבותיים והאינטלקטואליים של החברה הישראלית. עד כמה דרך החיים המסורתית, שבדרך כלל קשורה בטבורה לעולמה של יהדות ארצות האסלאם, זוכה ללגיטימציה, כבוד והערכה במרחבים השונים של החברה הישראלית? עד כמה נלמדת ההיסטוריה, התרבות והנרטיב של יהודים שמוצאם הוא בארצות אלה בחוגים למדעי הרוח באקדמיה הישראלית? עד כמה היא מקבלת את מקומה במערכת החינוך הישראלית?

דו"ח ועדת ביטון, שהתפרסם לפני יותר מחמש שנים, הצביע על הבעיה המערכתית הקיימת והציע תיקון רחב ומעמיק, ולמרבה הצער רוב ככל המלצותיו טרם יושמו. בימים אלו ממש מתקיים דיון בתוך המועצה להשכלה גבוהה להתחלתו של תיקון בדמות הכרה בעולמה של יהדות ארצות האסלאם כתחום לימוד אקדמי (עד היום הוא לא מוכר ככזה באופן רשמי במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל), ויש לקוות שהחלטת המל"ג הקרובה תתחיל להניע תיקון במרחב החשוב הזה.

מצב, שבו אדם מרגיש שזהותו המשפחתית והתרבותית היא נטל שיש להתגבר עליו כדי להצליח להתקדם ולמצוא את מקומו בחברה, נושא עמו מחירים כבדים, ובסופו של דבר אינו מאפשר מוביליות חברתית עמוקה וארוכת טווח. כדי לתקן את המצב הזה, נחוץ השילוב שבין הכרה בבעיה, לבין נכונות לעבודה יסודית ועמוקה כדי לזהות את שורשיה במערכות השונות של התרבות הישראלית ולהציע להם תיקון. גידופים מעל גבי בימת הכנסת או מכתבים בסגנון "גם אני שותה עראק, ויש לי חברים מכלופים", הם ממש לא מה שיאפשר לנו לעלות על נתיב של ריפוי ותיקון אמיתי, ונדרש מאין כמוהו.