בני גנץ וסימני השאלה

בפתח ישיבת סיעת כחול לבן אמש אמר שר הביטחון בני גנץ: "כשמיניתי את גלית אלטשטיין (מפקדת גל"צ הזמנית) לתפקידה, אמרתי לה מה הציפיות שלי. בכל שאר הנושאים, לוח השידורים ועד מינוי כתבים ושדרים - אין לי שום נגיעה". להאמין לפוליטיקאי גנץ שאין לו שום נגיעה להדחתו של הפרשן יעקב ברדוגו, זה בערך כמו להאמין לח"כ עידית סילמן שהיא באמת הותקפה באחד משלל הלוקיישנים בתוך תחנת הדלק שסיפרה שזה קרה בהם. אין שום סיכוי שמהלך כזה - שמסעיר את התקשורת ואת הציבור ימים ארוכים ופוגע גם בתחנה הצה"לית - לא עבר את גנץ ויועציו, כולל ניתוח של ההשלכות לגבי התדמית שתיקבע עבורו במחנה השמאל, במחנה הימין ובמרכז שעדיין מעוניין בתקשורת מאוזנת.

השבוע האחרון התחיל נהדר לגנץ, בכותרות מחמיאות ובפרגון משני צידי המפה הפוליטית, אחרי הצדק הראוי שעשה עם סבלם של צוללני נחל הקישון. אלו זכו - לאחר עשרות שנים שבמהלכן פיתחו סוגי סרטן שונים וניהלו מלחמה בממסד - למעט נחת, כשהוכרו כנכי צה"ל באופן גורף.אך המשך השבוע, עם סערת ניקוי האורוות בגל"צ על ידי מינוי מפקדת זמנית, ללא מכרז וללא שירות של יום אחד בצבא - השכיח את ההישג הראשון והכתים את תדמיתו כאדם שקול וממלכתי, שהציבור במרכז וגם בימין יכול לפרגן לו.

גנץ ניסה אמש להסיר מעצמו אחריות ולהנמיך את הלהבות בעקבות הביקורת, אך גם הוא יודע שהמהלך האחרון היה אלים מדי ויגרום לו נזק עומק.פוליטית, גנץ היה ונשאר בסיטואציה נהדרת, בממשלה שבה כולם נזהרים בכבודו וקריאות מוכר הארטיקים "אני הולך" מרתיעות אותם. העוצמה הפוליטית והתדמיתית שלו נבנתה מכך שהוא זאב בודד, אינו כפוף למשמעת הקואליציונית, וחשוב מכך - למשמעת החברית. באורגניזם המוזר שנקרא ממשלת השינוי זורם דם החברות בין לפיד לבנט.

אך גנץ לא חבר של אף אחד מהם. בשולחן המליאה הדבר בולט מאוד - בעוד לפיד ובנט מתחבקים, מצחקקים ומיישרים קו, גנץ ולפיד לא מחליפים מילה. וזה לא מסתיים בזה. גנץ פגוע מלפיד שעקץ לו את סיפור שכר החיילים, והופקר לבדו בשטח בהגנה על סערת הפנסיות התקציביות.

גם בימין גנץ הוא אניגמה. אף אחד לא יודע "איך לאכול" את היצור החמקמק - נציגיו נזהרים מלירות לעברו את חיצי הביקורת הרעילים, והמחנה הנואש תולה תקווה בכל דבר. הימין נושא אליו עיניים בתקווה שלא יאפשר את העברת המקל וימנע מיאיר לפיד להיות ראש הממשלה, השמאל עושה לו כבדהו וחשדהו מחשש שהוא עלול להתפתות לקבל מנתניהו את ראשות הממשלה, ולהחזיר את שנוא נפשם למשחק. בינתיים גנץ רוקד על כל המגרש, משיג נקודות, סוחט גם עבירות ומחכה, או שלא, לשנייה האחרונה של המשחק. מבולבלים? גם אנחנו, אולי גם גנץ עצמו.