אגוז: הרמטכ"ל במסר אמיץ לציבור

לאחר התלבטות ממושכת פרסם הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, את החלטתו הפיקודית לגבי אחריות מפקדי יחידת אגוז לתאונה הקשה שבה נהרגו שני מפקדי פלוגות, בירי דו־צדדי של כוחותינו. לצד ההחלטה להדיח את שרשרת הפיקוד, ראוי להדגיש את משמעות הצעד הפיקודי שנקט הרמטכ"ל כלפי הסמג"ד: מדובר היה באימון בסיסי, ובוודאי לא כזה שמחייב נוכחות מפקד בדרג מג"ד. המשימה הוטלה באופן מוגדר על הסמג"ד, והרמטכ"ל הדגיש בשיפוטו כי סגן הוא מפקד לכל דבר.

יש הבדל עקרוני בין תאונה הנגרמת באופן ישיר, מהתרשלות במילוי הוראות הפעלה טכניות, לבין תאונה הכרוכה בכשל תודעתי, שלמניעתו נדרשת התנהלות שיסודה מצוי מעבר לציות טכני. זה ההבדל, לדוגמה, בין תאונת יחידה 669, שבה נהרגו שני לוחמים כתוצאה מכבל שנקרע בהעלאתם למסוק, לבין תאונת הירי הדו־צדדי בגדוד הצנחנים בדרום לבנון, שבה נהרגו בקיץ 1993 ארבעה לוחמים. ב־669 התקלה היתה כרוכה באי־מילוי הוראות טכניות לתחזוקת הכבלים בטייסת, ולא היו חבויים בהתרחשות כשלים תודעתיים. בתאונת הירי הדו־צדדי בגדוד הצנחנים - שבצוות החקירה שלה, עם האלוף יורם יאיר, לקחתי חלק - כבר בשלב הראשון התבררו כשלים תודעתיים, שהתגלו גם ביחידות אחרות בגזרה. בשל כך לא הודחו אז המפקדים. גם באירוע אגוז, לצד כשלים נוהליים, היה כשל תודעה בהבנת המצב המבצעי.

בהשפעת כמה מהפרשנים הצבאיים, נוצרה בציבור ציפייה להטלת מלוא האחריות והאשמה על מפקד היחידה, מה שנראה בעיניהם כמוביל בהכרח ללא פחות מהדחה. לעומתם, בעצמאות שיפוטית, מתוך קשב למערכת השיקולים הכוללת שאליה מחויב הפיקוד העליון של צה"ל, בחר הרמטכ"ל בנקיטת צעד פיקודי פחות חמור. הוא לחלוטין לא הקל ראש בתוצאה הנוראה ובממצאי ועדת האלוף נעם תיבון, אולם בהחלטתו לעכב בשנתיים את קידומו של מפקד היחידה, אך לא להדיחו - העביר מסר כי ענישת מפקדים היא אירוע מציאותי שרחוק מלהיות ריטואל קבוע וכמעט מובן מאליו, של הקרבת קצינים עקב ציפיות הציבור.

ניקולו מקיאוולי היטיב לאפיין את הזיקה העמוקה שהתקיימה באימפריה הרומית בין הישגי הצבא לבין הרגישות שעליה הקפידו ביחס לכבודם של מפקדים שכשלו. וכך הסביר: "לא זו בלבד שהרומאים היו פחות כפויי טובה מבני רפובליקות אחרות, אלא שגם בעומדם להטיל עונש על מפקדיהם - היו מתונים בדינם וזהירים בכבודם יותר מכל האחרים. קלקל שר הצבא בזדון - ענשו אותו במתינות, קלקל בשגגה או מחמת חוסר הדעת - לא חייבו אותו בשום עונש. ואדרבא, היו נותנים לו פרס ומודיעים לו כבוד ויקר.

"מנהג זה תפס בידם מתוך שיקול דעת מרובה, שכן סבורים היו שחשיבות גדולה נודעת לכך ששרי הגייסות יוכלו להתמסר לתוכניותיהם ברוח חופשית ובזריזות, ולא תוסח דעתם לגורמים חיצוניים. כי לא רצו להוסיף קשיים וסכנות על עניין קשה ומסוכן. ידוע־ידעו שאם יעשו כן - לא יימצא אפילו איש אחד שיהיה לאל ידו לעשות חיל בגבורה" (כתבים פוליטיים, עמ' 97).

את התובנה הזו מימש הרמטכ"ל כמסר אמיץ לציבור ולצה"ל.