העבודה של פעם לא היתה שותקת

המילה "הידרדרות" עושה חסד עם מפלגת העבודה, על שלל כינויי החיבה שאיתם רצה בבחירות לאורך השנים. אירוני לחשוב שההתעשתות והחזרה ל"עבודה" רק סימנו את היעלמותה הסופית של המפלגה, אבל לא את היעלמם של בוחריה.

אין קשר בין המפלגה של מרב מיכאלי לזו של יצחק רבין או יגאל אלון. לא זיקה אידיאולוגית, לא אתוס משותף ולא ציבור בוחרים. אם כבר נחפש דמיון, היום המפלגה הקרובה ביותר מבחינה רעיונית לעבודה בימיה הגדולים - היא הליכוד.

האלקטורט של מפלגת העבודה, אותו ציבור מצביעים שמאוחד תחת אתוס מפלגתי אחד - לקח פסק זמן. זמן פציעות. חלום אוסלו שהתנפץ לרסיסי זכוכית על אספלט כבישי תל אביב, ההוכחות שיאסר ערפאת רימה את ישראל, הסרבנות הפלשתינית וההתעקשות שלהם לא להרפות ממעשי טרור ורצח - אלה הסיבות העיקריות שגרמו לשמאל הישראלי להתכנס לשנת חורף ארוכה.

השמאל הישראלי לא מת, הוא ממתין. איני מדבר על האנשים שמאז ומעולם ראו את עצמם כ"שמאל" והתמקמו באופן מסורתי משמאל למפלגת העבודה, תוך שמירה על יחסי שכנות טובים עם הפוסט־ציונים. אני מדבר על קהל עצום של אנשים שהפוליטיקה אינה מרכז חייהם, לא אז ולא היום. מעולם לא היו חיות פוליטיות, אבל אם תקרא להם "שמאל" הם יתקנו אותך באדיבות: "שמאל־מרכז".

עם היעלמות מפלגת הבית של מצביעי העבודה היה עליהם לבחור, פשוטו כמשמעו, ולמצוא אכסניה חדשה. למפלגת ימין הם לעולם לא יצביעו, כמו שאני לעולם לא אצביע לשמאל. עניין שבטי, כמעט גנטי. מצד שני, אני משער שהדעות הרווחות היום במפלגה של אבתיסאם מראענה וגלעד קריב רחוקות מהם קצת יותר.

בצוק העיתים החנה עצמו האלקטורט של מפלגת העבודה בחניה לטווח ארוך, ושם החניון הוא "יש עתיד". שם הם ממתינים, וההיעדר המוחלט של קו ערכי או אג'נדה כלשהי בקרב הנהלת החניון רק הקל עליהם. מחכים לרבין החדש, מחכים לשינוי. מחכים למנהיג פוליטי, שאמנם יהיה חייב להיות רחוק מהימין אבל לא פחות מכך יהיה חייב להיות ציוני, אוהב עמו וארצו ואחד כזה שיכריז על כך בקול.

הציבור הזה שותק וקולו אינו נשמע. בדיוק כמו שלא נשמע הקול הביביסטי, המנומק, זה שלא מדבר עם הידיים. כך הועלם מהתקשורת קולו של הציבור הנורמלי, הרגיל.

הקול הזה אמור היה לצעוק היום "סטופ כדור הארץ!" ככה אי אפשר להמשיך. רובם אולי מתעבים את נתניהו ומייחלים להיעלמותו מהמפה הפוליטית, אבל יש גבול. לא ככה הם רצו לנצח. לא על ידי משטרה שטובלת עד צוואר בחשדות להתנהלות עבריינית ומערכת תביעה ציבורית שאינה דבר לבד מעיי חורבות של מינהל לא תקין.

איני יודע מה הייתי עושה במקומם. הדילמה נוראית. לתת יד למאבק הימין זו מחשבה מהפכת בטן, אלא שמצד שני אין כל כך צד שני. אם השמאל־מרכז הישראלי מתכוון להתעורר, כדאי שיעשה זאת כל עוד יש מה להתעורר אליו.