בראייה היסטורית, הזמן פועל לטובת ישראל

במעמדה האזורי של ישראל מתחולל מפנה חיובי, שקיבל ביטוי מובהק בביקורי בכירי המדינה - ובהם ראש הממשלה הקודם והנוכחי, שר החוץ ושר הביטחון - בערב הסעודית, באמירויות, במצרים, בירדן, בבחריין ובמרוקו, ביציאת משלחת ביטחונית לסודאן ובטיסה צבאית מעל ערב הסעודית. בעקבות הסכמי אברהם מעמיקה הלגיטימציה לקשרי ישראל עם מדינות ערב, מהקוטב שבו ניתן היה להצדיקם בדוחק כאילוץ בתמורה להשבת אדמות שנכבשו ב־1967, אל הקוטב של קשרי ביטחון הדוקים ושימוש בכוחה, באמינותה וביכולותיה של ישראל כרכיב חשוב של הביטחון הלאומי הערבי. הקשרים והנורמליזציה שהוצעו ב"יוזמת השלום הערבית" כפרס לקבלת התכתיבים הטריטוריאליים והפוליטיים של הערבים והפלשתינים, מתקבלים באזור כתרומה ישראלית להגנתם של הערבים ולרווחתם.

סכסוך לאומי עמוק שורשים ורב דורות, הכרוך ברכיב תרבותי מסעיר רגשות, נבחן בסוגיית המפתח ההיסטורית הנוגעת לתפיסת הצדדים בשאלה "לטובת מי פועל הזמן", כשהכוונה למגמה ההיסטורית המצטברת במאזן הכוחות: מי מתחזק לאורך זמן ומי מאבד רכיבים חשובים מעמדת המיקוח שלו. המוקד נוגע למוטיבציה להתמדת המאבק: מי שמקבל חיזוקים לציפיותיו האופטימיות, שואב מהם כוחות נפש לעמידה נחושה; מי שחווה כישלונות רצופים, מאבד מיכולתו לשכנע את הציבור לשאת בעלותה של התגייסות מתמשכת.

הגורמים הרדיקליים שפעלו במאה השנים האחרונות לגיוס הציבור הערבי "מהאוקיינוס (האטלנטי) עד המפרץ (הערבי)" למאבק נגד ישראל, הצליחו שנים ארוכות לקיים ציפייה לניצחון ערבי, למרות הישגיה המרשימים ישראל, בעזרת פנייה אל הממד ההיסטורי. הם הסתמכו בעיקר על פער המשאבים העצום והתנחמו בתפיסה המושרשת של תולדות הערבים, כמי שמאז ומקדם "נועדו לגדולה". לשיטתם, גם אם הצליחו היהודים להקים מדינה ב־1948, להגן עליה ב־1967, לקיים את כיבושיהם ב"פלשתין" ובירושלים ולבנות מדינה מודרנית ומפותחת, עדיין משאביהם עלובים מול אלה של מאות מיליוני הערבים סביבם, פגיעותם מופלגת ואורך הנשימה שלהם קצר. לזכות הערבים עומדים לא רק נפט ומעמד בינלאומי, אלא בעיקר כושר ספיגה בלתי מוגבל ונחישות אין קץ. ישראל לא תעמוד לאורך זמן מול דבקות הערבים בהחרמתה באזור, באיומים אלימים על חיי אזרחיה ועל שרידותה ובדה־לגיטימציה שלה בזירה הבינלאומית ובקרב הדמוקרטיות המערביות.

למאבק הערבי הצלחות אופרטיביות רבות. הרדיקלים אכן הצליחו לגייס את מדינות ערב להחרמת ישראל במשך דורות. זו נמשכה עשורים לאחר חוזה השלום המהפכני עם מצרים וההסכם עם ירדן. משאבי הנפט הערביים הצליחו, בעיקר בשנות ה־70, לחבל באינטרסים חשובים של ישראל. המלחמות החוזרות, הטרור המתמיד וההכרה בכך שהאיומים הקיומיים והיומיומיים הם תופעה של קבע, פגעו והכאיבו לחברה ולכלכלה. הדה־לגיטימציה בארגונים הבינלאומיים קשה ומחמירה. הכפשות אבסורדיות של ישראל נקלטו עמוק בזרם המרכזי באירופה, ואפילו בחוגים שאינם עוד שוליים בארה"ב.

אלא שדווקא ההצלחות האופרטיביות האלה מבליטות את עומק הכישלון האסטרטגי. הבידוד האזורי מתפוגג לנגד עינינו במפרץ ובמרוקו ובשיפור היחסים הבולט עם מצרים ועם ירדן. מפיקות הנפט הערביות העיקריות שותפות למעשה בקואליציה עם ישראל. המלחמות הגדולות חדלו, הסכנה האיראנית חמורה אך מאיימת בעיקר על הערבים ומקרבת אותם לישראל. במלחמת הטרור האולטימטיבית ("האינתיפאדה השנייה") נשברה דווקא החברה הפלשתינית שנקטה אותה. הבידוד בארגונים הבינלאומיים אינו מקעקע את המעמד האיתן של ישראל בקרב הגורמים הקובעים בזירה הגלובלית, ופגיעתה של ההכפשה בדמוקרטיות המערביות מוגבלת.

ומעל הכל, ישראל נתפסת בעיני תושביה, בעיני המדינות המובילות בעולם ובמידה גוברת בעיני הערבים עצמם כסיפור הצלחה מובהק, המוכיח בהתמדה את כושרה להתמודד עם אתגרים עצומים. הזמן, אם כן, "פועל" לטובתה.