דו"ח אמנסטי: כישלון בהבנת המציאות

מארגון המשופע באנשי אקדמיה כמו אמנסטי מותר לצפות ליותר. הדו"ח שפורסם בשבוע שעבר על ישראל לא יתקבל כסמינריון על ידי שום קולגה באוניברסיטה, גם אם הוא פוסט־ציוני. ואולי לכן דווקא אינו כה נורא. קיומו עשוי לסייע להעיד על הבעייתיות ועל הילדותיות של מקדמיו.

ראשית: מדובר בסימון מטרה מראש. בראשיתו נכתב כי מפיקיו החלו לאסוף כל שבב מידע כדי "לקבוע אם החוקים, המדיניות והנהגים המפלים והמדירים של ישראל נגד הפלשתינים מגיעים לכדי אפרטהייד". הפתעה: כן. הערת המנחה: כאשר זו מטרת המחקר - הוא תמיד יעמוד בה. באותה מידה, לו היה רוצה אמנסטי להנפיק דו"ח העוסק בשאלה "האם התנהלות צה"ל בסכסוך שנכפה עליו על ידי הפלשתינים הופכת אותו לצבא השיטור המוסרי ביותר בעולם?", הוא כנראה היה מגיע לתוצאה חיובית.

לגופו של עניין: הדו"ח מערבל בין שלושה הגיונות שונים שבגינם הוא מאשים את ישראל באפרטהייד. הראשון: היגיון קולוניאליסטי, או במילים פחות מכובסות - עצם קיומה. הכותבים מלינים ש"במקביל להקמת ישראל כמדינה יהודית" נחקק בה חוק השבות, כמו תקנות אחרות, שאפשרו את השמירה על "הגמוניה דמוגרפית יהודית". הם מתחשבנים עם גירושים במלחמת העצמאות (כמובן מבלי להעניק קונטקסט ולהזכיר את סכנת הקיום הטוטאלית על היישוב היהודי), מאזכרים את 18 שנות השלטון הצבאי ותקנות לשעת חירום, ומגיעים עד לחוק הלאום.

השני: היגיון טריטוריאלי־ביטחוני, קרי - הכיבוש. כאן מתייחס הדו"ח לכל שהתרחש מאז 1967: הגבלות התנועה, הדיכוי האנושי, פיצול הפלשתינים למובלעות, והעובדה שבתחומי ירושלים מתגוררים 150 אלף מתוך 358 אלף פלשתינים באזורים המופרדים מחלקי העיר. מוזכרות שלילת הלאומיות, התושבות והפגיעה בחיי המשפחה. מוכר, ולא בלתי נכון.

היגיון שלישי שנובע מהשני הוא האשמת ישראל בפשעים נגד האנושות ולמעשה ב"הרג ופציעה חמורה שלא כדין". את כלל הפלשתינים שנהרגו כתוצאה מהסכסוך תופס הדו"ח כמי שמתו על ידי ישראל, הנוקטת הרג שיטתי כחלק ממהלך רציונלי מאז 1967, לצד קיפוח זכויותיהם האחרות של הפלשתינים.

אז מה המסר של הדו"ח? הרי אין כאן אפרטהייד, ויש להניח שגם כותבי הדו"ח לא מנסים לעודד הצבעה של הפלשתינים בשטחים לכנסת, ולחלופין, אינם מניחים שערביי טירה משתוקקים להיפרד מהקולוניאליסט הישראלי ולהפוך חלק מהמדינה הפלשתינית. במובן הזה זהו גול עצמי. אף שרבות מהעובדות המאוזכרות נכונות ומצערות - הן תוצר של מציאות כואבת ומורכבת, היסטורית או עכשווית, שלא תיפתרנה כל עוד הסיטואציה לא תאובחן נכונה. בפוליטיקה כמו ברפואה - אבחון שגוי עלול להוביל להתערבות שתוצאותיה הרות אסון. אין להיגיון הראשון (שייפתר הודות לשיפור בזכויות אזרח) דבר וחצי דבר עם השני (פתרון מדיני). ובאופן פרדוקסלי, יהיו מי שיגידו, מתן פתרון להיגיון השלישי (מוסר לחימה) עשוי דווקא להפוך את "הכיבוש" להרבה יותר "ידידותי". זהו דו"ח שאין צורך למהר ולתקוף שהוא מוטה אידיאולוגית, שכן כותביו כשלו בעיקר מתודולוגית.