ה"מובן מאליו" שמעורר סערות

בשבועות האחרונים אני מקבלת מדי כמה ימים הודעה לטלפון הנייד ממגן דוד אדום, ובה קריאה להגיע ולתרום דם בהתרמה שתיערך קרוב לביתי. מחסור במנות דם הוא לא תופעה חדשה בישראל, אך המצב כרגע חריף - בעיקר בגלל מזג האוויר הבעייתי שגורם לאנשים להסתגר בבית, נוסף על מאות אלפי חולי קורונה ומבודדים שמנועים מלתרום.

אלא שדבר נוסף מכביד על המצוקה: גל ביטולים של אירועי התרמת דם בישיבות של הציונות הדתית. כמה אלפי מנות דם שעד היום היו נתרמות באופן קבוע (באירועי התרמת דם שמשכו גם תורמים שאינם תלמידי הישיבה) הפסיקו להגיע, לאחר שבטופס הקבוע של בנק הדם הוחלפו המילים "אם" ו"אב" בביטויים "הורה 1" ו"הורה 2". בתחילת דצמבר בוטל סעיף המריבה, אך המחאה ממשיכה בטענה שהעלמת האב והאם היא כניעה לאג'נדות המבקשות לכרסם בערכי המשפחה המסורתיים.

אם אכן גם ביטולי תרומת הדם בישיבות הכניסו את בנק הדם הלאומי למצוקה, הרי זו תמונה עגומה ביותר של מצב תרומות הדם בישראל. ישראל זקוקה מדי יום ל־1,100 מנות דם, וכמה אלפי בחורי ישיבה אינם אלו שמחזיקים על כתפיהם את בנק הדם הלאומי. ההודעות התכופות מבנק הדם צריכות להטריד אותנו לא כי יש אנשים ששינוי בטופס התורם גורם להם לוותר על מעשה חשוב כל כך, אלא כי אין מספיק אנשים שימלאו במקומם את החסר - וזו בהחלט קריאת השכמה.

וההערה השנייה - בישיבות צודקים כשהם מזהים בשינוי הטכני־לכאורה משהו שצריך להתעכב עליו. שמעתי ביקורת רבה על כך שהמבטלים "מעדיפים טופס על פני חיי אדם", ושהביורוקרטיה הכריעה את הערכים. הם לא בהכרח צודקים בהחלטה להפסיק לתרום, אך כדאי לשים את הדברים על השולחן: אין דבר כזה "רק טופס" או "רק סעיף", במיוחד לא בנושא טעון כמו מעמדה של המשפחה.

כדי להמחיש זאת, ראו למשל את המכתב שיצא השבוע מטעם מחלקת החינוך של קריית טבעון, לאחר שכל גני הילדים קיבלו שי ליום המשפחה, מתנת המועצה המקומית והמשרד לשוויון חברתי - ספר שלגיבורים שלו יש שתי אימהות. במכתב צוטטה הסופרת האהובה גלילה רון־פדר-עמית, שאומרת "שתי האימהות... שזורות בסיפור בטבעיות ראויה להערכה ומתקבלות כעובדה שאין להעמיק בה יותר מדי".

הדיון - ולעיתים, המאבק - על המרחב הציבורי ועל סממני הזהות בישראל נוגע בדיוק בשאלה הזו: מה נתפס כ"מובן מאליו", כעובדה שאין צורך להעמיק בה ולעורר סביבה סערה או מאבק, ומה נתפס כ"אישיו". מצדדי הסעיף החדש, כמו גם בחורי הישיבות, השכילו להבין שאזכור אגבי של "הורה 1" ו"הורה 2" הוא משמעותי במיוחד דווקא בהיותו לא־משמעותי, אגבי וביורוקרטי. נקווה שאת הדיון הזה, גם בחלקים הקשים שבו, נלמד לנהל בדרך בונה שרואה מול עיניה את טובת הכלל.