ה"אחריות" היא מפלטו של הפחדן

ברשתות החברתיות מסתובבים לאחרונה ציטוטים של דברי חוכמה נכוחים שמשמיע בכיר לשעבר במערכת הבריאות, ואני מקווה שאני מאיית את שמו נכון - הפרופ' יורם לס. כמעט מדי יום מפרסם פרופ' לס ניתוחים וקביעות בנושא האומיקרון. תמיד בבוטות, תמיד בשפה נחרצת, אבל תמיד - דברי אמת והיגיון.

הוא מתנגד נחרצות לבידוד ילדים בריאים, תוקף את כפיית הבדיקות, טוען שוב ושוב שאין סכנה בתחלואה המונית, מתריע מפני מערכות דיקטטוריות של "הלשנה". אין כמעט מילה שהוא כתב בשבועות האחרונים שאיני מסכים לה. כדאי לכם לעקוב.

העניין הוא, שלפני שנה וחצי הסתובב ברשתות אדם שנשא את אותו השם בדיוק, וגם הוא היה בכיר במערכת הבריאות, וגם אז הוא טען שמגיפת הקורונה היא שפעת עם יחסי ציבור. וגם אז הוא טען שהפאניקה לא במקומה. אנשים היו נוסעים במכוניותיהם דומעים ומדוכאים ללוויות של יקיריהם, שאותן נאלצו לחוות מרחוק וללא מגע מפחד המגיפה הממיתה, וברדיו הם היו שומעים את לס הרברבן והבטוח בעצמו מנפנף בידיו ומסביר שזו לא מגיפה.

הבעיה של לס היא, כמובן, ששני האנשים האלה הם אותו אדם - הוא עצמו. אילולא היה מבלבל את מוח האומה בגל הראשון וגורם לדבריו להישמע לא רציניים, הוא היה יכול עכשיו להוביל את הקו ההגיוני, המקל, הקורא להחזיר את החיים למסלולם הרגיל.

אבל לס לא יכול למחוק את 2020. ולכן הוא נתפס כלא רציני גם היום. ועל הדרך הוא עשה נזק לעוד אלפי אחרים. יש אינספור אנשי מקצוע ומנהיגים פוליטיים במערכת הארצית והמקומית שיודעים ומאמינים שמגיפת הקורונה, כמגיפה מאיימת הגורמת לתמותה המונית - מאחורינו. אין כבר דבר כזה קורונה.

המספרים צועקים את זה בקול גדול. מצד אחד מספר המאומתים עצום. הוא הרי גדול פי כמה מהמספר הרשמי, מפני שהספירה הרשמית כוללת רק מאומתים מקרב הנדבקים בבדיקות המוסדיות. המספר האמיתי של החיוביים לקורונה כולל, כידוע, גם את כל מי שחיובי ולא נבדק או לא דיווח. דהיינו: כל מי שמנוזל/משתעל/סובל מכאב גרון/ או מי שבן/בת משפחתו סובל/ת מאחד התסמינים הנ"ל; מנגד מספר החולים קשה, שזהו הנתון היחיד הרלוונטי לעניין השאלה אם יש להטיל הגבלות על הציבור - נותר נמוך.

מספר הנפטרים ושיוכם מבחינת מחלות הרקע וההתחסנות - גם הם לא אופייניים למגיפה מסוכנת. אז למה הקולות האלה לא נשמעים מספיק? למה גם מי שישמיע קולות כאלה יסייג ויגמגם וידבר בחצי פה? כי אף אחד לא רוצה לצאת פיתה, ואף אחד לא רוצה לצאת פרופ' לס או שמחר חס וחלילה ימות ילד עם מחלות רקע, והצד הפוליטי שכנגדו יצביע עליו ויגיד: הנה לכם. כולם יודעים שזו האמת וכולם מפחדים כשפנים. הכי קל להחמיר ולצאת "אחראי". בהלכה קוראים לזה "כוח דהיתרא עדיף" (כוחו של ההיתר חזק יותר מכוחו של האיסור, כי הוא דורש אומץ רב יותר). במנהיגות אפשר לקרוא לזה: ה"אחריות" היא מפלטו של הפחדן.