"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

זרים - לא סיפור פשוט

כתבה של חדשות 12 על נער שהיגר ארצה מאפריקה כפליט היא מהסוג שמנסה לערבב את הציבור • זה מתחיל בסיפור מרגש, אישי-נקודתי, ועלול להיגמר ב"מדינת כל אזרחיה" • דעה

,עודכן
0השמעה
סיפור חייו של הנער בן ה-16 לא מותיר אותך אדיש, צילום: חדשות 12

בליל רביעי שעבר שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 12 כתבתו של בן מיטלמן, שבמרכזה כוכב עולה בשמי הכדורגל הישראלי: מליארדו אסרט, בן לאב נוצרי שהיגר ארצה מאפריקה כפליט. סיפור חייו של הנער בן ה-16 לא מותיר אותך אדיש.

תקציר העלילה: לפני כעשור, יצא האב עם בנו מליארדו מסודאן כדי לחמוק מהמשטר הרצחני, והחל במסע מפרך למצרים עד גבול סיני, ומשם חמק-עבר לתל אביב, שבה עבד למחייתו כפועל קשה יום. העתיד לא נראה מבטיח, אך בשלב מסוים האיר השחר: אנשי מועדון הכדורגל של הפועל תל אביב זיהו את כישרונו של הנער, החתימו אותו על חוזה ארוך טווח, העסיקו את האב כאיש תחזוקה ושכרו עבור השניים דירה נאותה. כיום משחק מליארדו במחלקת הנוער של הפועל תל אביב, ומבוקש על ידי נבחרת הנערים של ישראל. הנער השקט והצנוע מסביר בעברית-ישראלית: "המדינה עזרה לי, ועכשיו אני רוצה לעזור לה". הקול נשמע, והוא נשזר בסיפור סינדרלה: לא ילד מפונק משכונות הצפון, אלא כדורגלן שצמח מהתחתית - אזור התחנה המרכזית הישנה של תל אביב.

אבל, חבל. הסיפור עלול להסתיים רע. מיטלמן מסביר: "בניגוד לנבחרות אירופיות רבות שנהנות מהפליטים באפריקה, מליארדו חסר אזרחות, ולכן לא יוכל להצטרף". פרובינציאלים שכמותנו. בינתיים, יש סיכוי שהכתבה תתניע את הרגשות של המוני בית ישראל הרואים לנגד עיניהם גרסה מקומית של ליונל מסי, שבעתיד אולי ישתלב בנבחרת הלאומית ויביא הישגים, דגל ישראל יתנוסס בגאון והכל ישירו את ההמנון. יאללה, הפועל.

על פניו, כתבתו של מיטלמן נובעת מרצון בריא וראוי להאיר את הצד האנושי של החיים, צד שלרוב נעלם מעיניהם של פקידי ממשל, שבהינף קולמוס עלולים לגזור גורל אכזרי על משפחות שלמות. אבל הסיפור שמוצג באופן פשוט למדי מחפה על אמת מורכבת. אפילו מטרידה. ישראלים שצברו קילומטראז' של שנים מול עיתונאי ישראל ינועו באי-נחת למראה הכתבה. בסופו של דבר, אין מדובר במקרה אישי. עשרות כתבות מהסוג הזה מתפרסמות מדי שנה בערוצי התקשורת המרכזיים. פעם הגיבור הוא ילד שרכש חברים בבית הספר הישראלי, שהגירוש מאיים לקפד את החישוקים החברתיים המחזיקים אותו; פעם אחרת זו עלמת חן יתומה מאב שהגיעה מאריתריאה. לכולם מחכה צו גירוש.

בז'אנר הכתבות הזה, העיתונאי תמיד יתייצב לימין הפליטים/מסתננים; הרשויות, ובפרט משרדי הממשלה, תמיד ייצאו רע: כמוסדות שהכרעותיהם לא מעוגנות בערכים ובסולידריות לאומית, מערכת קרה ומנוכרת הפועלת בשרירות לב. הצופים רואים לנגד עיניהם חלש-מוחלש מול ממסד חזק ומנוכר.

לרוב, הצופים לא יזכו לראות את התמונה הרחבה: את הפגיעה באיכות החיים של תושביה הוותיקים של דרום תל אביב; את השחיקה בזהות המקומית ואת הפשע הגואה כתוצאה מההגירה הבלתי חוקית. תושבי דרום תל אביב שנפגעו מהפליטים לא יזכו למסגור אוהד ומעורר אמפתיה, כמו זה שזכה לו מליארדו.

נקודה ועוד נקודה מתחברות לתמונה: כתבות מהסוג הזה, שחוזרות שוב ושוב בהבדלים קלים, מעוררות את התחושה הבלתי נמנעת שלפיה העיתונאים הללו יושבים על תשתית תרבותית משותפת, שבמרכזה רגישות לזכויות אדם, למצוקות האדם באשר הוא אדם. זכויותיו של האדם הזה קודמות לזכויות העם היהודי, שמגן על האינטרס שלו ועל זהותו באמצעות אותו מנגנון מדינתי. לכן, כתבות מהסוג הזה פועלות כמו איל ניגוח, שפעם אחר פעם מכה בתודעת הסולידריות הלאומית ובריבונות הישראלית, ומאיים להרחיב את הפרצה בגדר ולהכשירה בדעת הקהל. זה מתחיל בסיפור מרגש, אישי-נקודתי, ועלול להיגמר ב"מדינת כל אזרחיה".

מי שנותר אדיש למראה כתבות מהסוג הזה - אין לו לב. אך מי שנותר ללא ביקורת על האג'נדה של העיתונאים והמניפולציה - אין לו ראש. אז אתם שם למעלה, תפסיקו לערבב אותנו. תרתי משמע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

יצחק דהן

מרצה וחוקר, בעל דוקטורט מטעם בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. דהן פרסם עשרות חיבורים אקדמיים בכתבי עת ישראליים ובין-לאומיים. נושאי מחקריו: החברה הישראלית, מדיניות חברתית, פוליטיקה עירונית, מנהיגות קהילתית, יחסי מרכז-פריפריה, תרבות פוליטית ועוד.

כדאילהכיר