רנסנס יהודי־ציוני - מורשתו של פרופ' אליעזר שביד

חתן פרס ישראל, הפרופסור אליעזר שביד, שהלך לעולמו, היה גדול ההוגים הציוניים בני זמננו. שביד חיבר עשרות ספרים ומאות מאמרים בנושאי ציונות ומחשבת ישראל, ולבד מפועלו האקדמי האדיר, זכה להימנות עם משחררי צפת בתש״ח כלוחם פלמ״ח בחטיבת יפתח וכן על מייסדי קיבוץ צרעה. שביד מצטרף לשורת ענקי רוח שהלכו מעימנו לאחרונה, ובהם הרב עדין שטיינזלץ, הרב יונתן זקס והפרופ׳ רות גביזון ז"ל, שהתמודדו עם האתגרים הרוחניים והרעיוניים העומדים בפני עם ישראל.

בעיניי, הן כמחנך והן כשליח ציבור, יותר מאשר היה שביד חוקר מחשבת ישראל - הוא היה מחנך ומורה דרך. הוא היטיב לנסח את השבר העמוק בציונות וידע להצביע על שורשו - משבר הזהות היהודית. הוא לא הסתפק בדיאגנוזה למשבר כצופה מן החוץ, אלא ידע לשרטט קווי פעולה לפתרונו מתוך תחושת שליחות ומעורבות עמוקה בגורל עמו.

בכנס למנהלי בתי ספר ורכזים חברתיים ב־1974, בסימן שנה למלחמת יום כיפור, קבל שביד, כבר אז, על מערכת החינוך שמכינה את הצעירים לקראת החיים רק במובן אחד: ״לתפקד בתוך המסגרת הכלכלית על פי סולם עדיפויות שהסטטוס החברתי והחומרני קובע להם". אין מחנכים את הנער לראות עצמו כבעל חובה כלפי משפחתו, כלפי החברה וכלפי האומה.

כאן סימן שביד את הקומה הראשונה של משבר הציונות, התגברות התפיסה החומרנית־פרגמטיסטית על התפיסה האידיאליסטית־הומניסטית, תופעה שהקיפה את המערב כולו עם שקיעת האידיאולוגיות המודרניות הגדולות לאחר מלחמת העולם השנייה. ביטוי בולט למגמה זו מצאנו לאחרונה על כרזת הענק בהרצליה: ״הטובים לסייבר״.

רגשי השייכות המסורתיים, המבוססים על הכרת חובה למשפחה, לחברה ולאומה, טען פרופ׳ שביד, נדחקו ואת מקומם תפסו תפיסות אוניברסליות המקדשות את מרכזיותו של האינדיבידואל ואת זכותו המולדת ל״מימוש עצמי״. כתוצאה, הלכה וגברה תחושת הניכור ללאומיות, לדת ולתרבות היהודית וממילא גם לתנועה הלאומית של העם היהודי - הציונות. כאן סימן שביד את הקומה השנייה של משבר הציונות, משבר הזהות היהודית.

הפוסט־ציונות, טען שביד, מציעה את הישראליות במקום הציונות, ישראל תהיה למדינת כלל אזרחיה על בסיס טריטוריאלי ולא על בסיס ייעודה המקורי - ביתו הלאומי של העם היהודי. למעשה, חשף שביד כי ״הפוסט־ציונות מגלה את מלוא משמעות תביעותיה בהיותה אידיאולוגיה הדוגלת בזהות ישראלית פוסט־יהודית״.

ההצלחה או הכישלון בחינוך היהודי ובעיצוב הזהות התרבותית של ישראל הם שיקבעו את עתיד המפעל הציוני וממילא גם את עתיד העם היהודי. כישלון במשימה יטיל צל כבד על המשך קיומו של עמנו, הצלחה מחייבת אותנו לרנסנס יהודי־ציוני, חלומו של שביד וחלומם של רבים מאזרחי ישראל, בין שהכירוהו ובין שלא.