הרפורמות שמקדם שר הדתות מתן כהנא בתחומי הכשרות והגיור, עשויות להיות הצעד הראשון בדרך ארוכה לחילוץ מערכותיו החשובות של העם היהודי מידי מהרסיהן, מחריביהן ומעוותיהן. העיקר אינו בחילוצן מהמונופול המתעמר של הרבנות הראשית, אלא בהשבת המשמעות הלאומית הראויה לדמותה היהודית של מדינת ישראל.
ליבת המהפכה הציונית שמרדה במנהיגות הרבנית, היתה המטרה להשיב את היהודים לתפקד כעם העומד ברשות עצמו ואחראי לגורלו במולדתו ההיסטורית. המפעל הציוני התבסס על המורשת היהודית אך היה חילוני ביסודו, גם מצד הנחותיו ושיטותיו וגם מבחינת הרוב המכריע של חלוציו ובוניו.
הם הכירו בעובדה שהמורשת השתמרה בעיקר באמצעות הדת, אך זכרו שהיהודים היו לעם לפני מעמד הר סיני; בניגוד מתריס לתפיסה הדתית, "עלו בחומה" בשיבתם לארץ ישראל בלא להמתין לביאת המשיח, ובנו את תחיית העם במולדתו על פי הדפוסים הלאומיים שהכירו בשלהי המאה ה־19.
רוב מכריע של חוזיה, בוניה ומגיניה של התנועה הקימו "מדינה יהודית" במובן הלאומי - ביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, להבדיל מישות דתית. היחסים בין המפעל הלאומי לבין אורח החיים הדתי היו ונותרו מורכבים, בשל הקשר הסימביוטי ביניהם בעת העתיקה ובגולה.
המורכבות העמיקה לנוכח הגידול הדרמטי בשיעור שומרי המצוות והמסורתיים באוכלוסייה, עם עליית יהודי המזרח וגידולה הדמוגרפי המהיר של האוכלוסייה החרדית. המגזר החרדי השתלט בהדרגה ובתנופה גוברת על הממסד הדתי, והפך אותו משותף במפעל הציוני למכשיר סקטוריאלי.
מתוקף מעמדם הפוליטי ברוב הממשלות, הצליחו החרדים לכפות על הרוב הלא־חרדי - בעיקר החילונים והמסורתיים - גם לסבול מתפיסתם הקיצונית והמפלגת, וגם לממן במיליארדים את פעיליהם ואת אנשי שלומם.
העיוות התאפשר באמצעות המונופול שהעניקו המפעל הציוני והמדינה שהקים לממסד הדתי, בשלושה תחומים הנוגעים גם לציבור החילוני והמסורתי: הגיור, הכשרות והאישות.
כל עוד הובילו את הממסד הזה השותפים מאנשי הציונות הדתית, קיבלו על עצמם החילונים והמסורתיים בדרך כלל ברצון מאפיינים בסיסיים ומתונים של אורח החיים היהודי המסורתי, לרבות מנהגי החגים, כשרות בגופים ממלכתיים ונישואים ברבנות.
המונופול קומם חלקים נרחבים של הרוב הזה משעה שגויס לתפיסה טהרנית, דורסנית, סקטוריאלית, ולעיתים, למרבה הצער, מושחתת.
הרפורמה בגיור נחוצה מטעמים ממלכתיים, שהרי הגיור מקנה זכות לאזרחות, וגם מטעמים יהודיים, כדי לאפשר למי שחותר בכנות להצטרף לעם היהודי ורוצה להכיר את מורשתו (לרבות הרכיב הדתי) לעשות כן.
לטעמי, יש בעיה ערכית ויהודית בהתניית ההצטרפות בהתחייבות לשמירת תרי"ג מצוות; יש עזות מצח בפסילת הצטרפות לעם היהודי של מי שחפץ לקיים אורח חיים כמו של רוב אלה שבנו את המדינה היהודית ומגינים עליה.
החוצפה גוברת כשהפוסלים מייצגים ציבור המשתתף הרבה פחות בנטל העבודה ועוד פחות בנטל הביטחון. מדיניות כזו מרתיעה מגיור את מי שכבר הוכיחו את עומק מחויבותם לעם היהודי בנכונותם להגן עליו בגופם.
את החילונים והמסורתיים בתהליך הגיור היא מאלצת להתחיל את זיקתם לעם ישראל בהונאה. רפורמה זהירה וראויה אמורה להוציא את הגיור מידי הקנאים, מבלי להפקידו בידי השרלטנים.
הרפורמה בכשרות צריכה לאפשר לזרם המרכזי של הציבור החילוני והמסורתי כשרות בסיסית, שהוא עצמו רואה בה צורך ונותן בה אמון. החילונים המובהקים אינם נזקקים לכשרות כלל. החרדים ממילא אינם מקבלים את זו שבחסות הרבנות הראשית.
השילוב בין רפורמה שתיטול מן הרבנות את המונופול ובין מערכה ציבורית שתפריד בין צורכי הרוב לצורכי המהדרין - יכול להוזיל באופן בולט את המזון. מדובר במיליארדי שקלים ואלפי ג'ובים על חשבון החילונים והמסורתיים, למימון הפוליטיקה החרדית.
זכות החרדים לקיים אורח חיים דתי. אבל אין למיעוט השתלטני הזה זכות לעצב את דמותה היהודית של המדינה, בעוד רבים מהם משתמטים מחלקם בבנייתה ובהגנתה.
