אמון הציבור בצה"ל: אין מקום לזיופים

בשנת 2003, בעת שהתארח ראש השב"כ אבי דיכטר בכנס הרצליה, הוא התבטא באופן יוצא דופן. בנאומו, שנשא לקראת תום השנה השלישית למלחמת הטרור שכונתה "אינתיפאדת אל־אקצא", אמר כך: "צריך לומר ביושר - מערכת הביטחון, והשב"כ בתוכה, לא סיפקנו לעם ישראל את חליפת המגן שהוא ראוי לה".

דיכטר הבהיר בנאומו כי "ישראל כשלה בייבוש מקורות אמצעי הלחימה של הרשות הפלשתינית". היה זה נאום של הרכנת ראש והתנצלות. לא בכל יום ניצב ראש שב"כ, ארגון שזכה לשיא האמון הציבורי, ועוד בעיצומה של מערכה, וכמו מודה: "לא עשינו די, איננו זכאים לאמון הרם, היינו צריכים לתפקד טוב בהרבה, מגיע לציבור הרבה יותר".

בסוף השבוע ראה אור מדד אמון הציבור בצה"ל שפרסם המכון לדמוקרטיה. הכותרות עשו חסד עם התוכן. אכן, כפי שהודגש, מדובר בתוצאה הנמוכה ביותר שלה זכה צה"ל ב־13 השנים האחרונות; ואכן, כפי שהודגש גם כן, צה"ל עדיין סומן כגוף שנהנה מהאמון הגבוה בישראל ביחס לשאר המוסדות. אך לא רק שמדובר בגוף שהאמון בו נשחק במידה הגבוהה ביותר (רק 61 אחוזים מהיהודים מסכימים שישראל מצליחה לדאוג לביטחון אזרחיה), ולא רק שהאמון שירד כבר אינו מבטא רק ביקורת פוליטית משמאל אלא קיים גם בימין.

מדובר במשבר חסר תקדים: לו היו הציבור וראשי הצבא והמדינה מודעים לפסיכולוגיה שעל פיה משיבים מרבית הנשאלים בסקרים האלה, לא היו מאפשרים למדד לחלוף ללא זעקת שבר. מבחינת רוב הציבור - סקר על מידת אמונו בצה"ל דומה לסקר שבו נשאל ילד על מידת אמונו בהוריו. במילים אחרות: אין זה הליך של הערכה אובייקטיבית. זה הליך של תלות סובייקטיבית.

בשיא הפיגועים והקסאמים, כאשר באופק לא נראה שום מבצע חומת מגן, העניק הציבור לצה"ל רמות אמון בלתי נתפסות. מה הפלא? באמון זה הוא נאחז, עליו הוא נשען. האמון הציבורי בצה"ל אינו הערכה. הוא אמונה. הוא הישענות. הוא תלות. הוא מה שמותיר את רובנו ב"מקלט המוגן" שנקרא מדינת ישראל. כאשר רק 61 אחוזים מסמנים שצה"ל מספק להם ביטחון - מדובר על נתון מטורף, עצוב, זועק לשמיים, המשקף אי־אמון חסר תקדים ביכולת האותנטית של הצבא.

איך הגענו לכאן? אם נחבר את "פאזל" הקדנציה הנוכחית של המטכ"ל המכהן, אפשר להבין שזה לא מורכב מדי: למה הציבור נחשף? למבצע צבאי (שומר החומות) שבאופן יחצני דוברר כהצלחה מסחררת, אף שבפועל קרה ההפך: לא מצבו של ה"מטרו" בעזה נסוג שנים לאחור, אלא ביטחון אזרחי ישראל.
וביחס הפוך לביצועיו של הצבא - ניצח הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי על העלאת הפנסיות לאנשי הקבע ועל תנאי שכרם. וכרמטכ"ל לא חדל לדבר את "שיח הניצחון" כחלופה למה שנתפס (בעיקר בימין) כרפיסות "צבא הסייבר", שנטש את התמרון והפך את צה"ל ל"צבא סטרילי" ששכח את ערכי הלחימה. במילים אחרות, הציבור שחזה בכהונת הרמטכ"ל כוכבי חזה בפער בין מילים למעשים. ואת הפער הזה בדיוק ממחישות תוצאות מדד האמון האחרון.

ציניקנים בריטים היו קוראים לעברו של הרמטכ"ל: mind the gap. אני ארשה לעצמי להציע לו: קח דוגמה מדיכטר. אל תתמקח עם המכון לדמוקרטיה על מיתון פרסום הנתונים הקשים. זה רק משפיל, וכמובן ייחשף ויעצים את המשבר. היישר מבט לציבור ואמור לו שהנתונים לא משקרים. שגם אחרי מבצע צבאי שניהלת - לא ביצעת את המוטל עליך. שאתה מודע לכך שכל אזרח ישראלי נותר תחת טיווח פוטנציאלי בידי חמאס. שהתסכול מוצדק. שלא תוספות שכר מגיעות לך ולעמיתיך, וודאי שאין מקום למלל חסר בסיס על ניצחון.

כרמטכ"ל חובב דוברים ויחצנים, עליך להיות הראשון להבין: אין הציבור סובל מנהיגים מנותקים, והוא הראשון לזהות זייפנים. וזו הסיבה הבלעדית לנתונים הקשים שהתפרסמו במדד המכון לדמוקרטיה.