דורסנות החמלה

האינקוויזיציה הוקמה במאה ה־13, כדי להתמודד עם מה שנתפס כסטייה מן הדוגמה של הכנסייה הקתולית. חוקריה צדו "חוטאים" והענישו אותם. הקשים שבהם, שעמדו בסרבנותם גם אחרי "תקופת החסד" ולא הלשינו על "סוטים" אחרים, הוענשו ואף עונו בידי נזירים שאחזו בפרשנות רדיקלית של כתבי הקודש. גילוייה הקשים של האינקוויזיציה הזו בוטלו כבר במאה ה־19.

לאחרונה מנסים קנאיה של כת אחרת "להחזיר עטרה ליושנה": לצוד "סוטים" מתורתם הקיצונית, להענישם ולרדוף את חבריהם המעיזים, רחמנא ליצלן, לחשוב. את השטן החליף הגבר הלבן ה"פריווילגי"; את הנצרות הקתולית החליפה דת זכויות האדם, המתמקדת ב"קורבנותיו" צפופי הפיגמנטים; את האינקוויזיטורים מן המסדרים המנדיקנטים החליפו טהרנים דורסניים מהאקדמיה, מהתקשורת ומחוגי האמנות. הענישה רחומה משריפה על המוקד: "ביטול" הסוטה ומורשתו, צליבתו הווירטואלית בכיכר העיר ואובדן פרנסתו.

החדשות הרעות הן שקלגסי משטרת המחשבות של התקינות הפוליטית הצליחו להזנות את השפה ולסלף דיווחים בתקשורת, לזרות דה־לגיטימציה ציבורית למה שאינו מתיישב עם הקיבעונות החברתיים והפוליטיים הרדיקליים שלהם ולשחרר כל "קורבן", אמיתי או מזויף, מאחריות לתוצאות מעשיו.

פושעים צעירים הם "ילדים בסיכון", וגם בבגרותם ברור "שנדחפו לזרועות הפשע" בשל ילדותם הקשה והיעדר מתנ"סים; טרוריסטים כלואים הם "אסירים ביטחוניים"; כל המסתננים לישראל השוהים בה באופן בלתי חוקי הם "מבקשי מקלט"; מגזרים באוכלוסייה שבהם אחד מבני הזוג אינו עובד לפרנסתו הם "השכבות המוחלשות" (לא "חלשות", חלילה: אנחנו, ה"פריווילגים", "החלשנו" אותן); אלימות בין חמולות ערביות מיוחסת להזנחת הטיפול המשטרתי בארגוני הפשיעה; בדיווח על פשיעה חקלאית ופרוטקשן, מוצנע משקלם הבולט של הערבים; הפוגרומים הברבריים של ערבים בעכו ובלוד מתויגים, יחד עם השתוללותם הדוחה של חוליגנים יהודים, כ"אלימות משני הצדדים", תוך התעלמות צבועה משבחיהם של מנהיגי ציבור ערבים בישראל לפוגרומים בהקשר מכבד של שליחות לאומית; פמיניסטיות רדיקליות, המנסות לכפות על הציבור ציות לגחמתן האחרונה, פוסלות כ"גזענות" סלידה מדיכוי נשים בחברות ערביות ואסלאמיות.

החדשות הטובות הן שאותם גורמים מידרדרים לקיצוניות המקוממת כל בן תרבות ששפיותו יקרה לו. האופרה הלירית של בוסטון דחתה בבורותה הפקה של "מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני מחשש לגזענות. הבלט הממלכתי של ברלין פסל את "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי בשל ריקוד אוריינטלי שהוגדר "גזעני בעליל". מחברת "הארי פוטר", ג'יי קיי רולינג, הותקפה כ"טרנספובית" והוחרמה על ידי "פרוגרסיבים" כיוון שהעזה לקשר בין ביולוגיה לתרבות בהבחנה בין גברים לנשים. הסרט "חלף עם הרוח" מוחרם בשל תיאור היחסים המוצג בו בין עבדים לאדוניהם. אל הגיליוטינה הטהרנית הובאו גם ספרי ד"ר סוס והקלברי פין והסדרה "בית קטן בערבה".

העיוות החולני הגיע לשיא כשבניו יורק החליטו למעשה להפלות לבנים לרעה בחלוקת תרופה לקורונה. בתנ"ך, שבו אלוהים מוזכר בלשון זכר ושבריתו עם העם מצוינת באמצעות מילת הגברים בלבד, לא נגעו, בינתיים.

לא מדובר רק בקיבעונות שהשליטה הכת הטהרנית הזו בקרבה פנימה. חבריה השתלטו, בחלק הדמוקרטי של הציבור האמריקני ובמערב אירופה, על חלק ניכר מן האקדמיה, התקשורת, הרשתות החברתיות ועולם התרבות, ומצליחים, בדורסנותם, לחסל קריירות, לפגוע בפרנסה ובעיקר להשליט טרור. בישראל אחיזתם עדיין חלקית ופגיעה. ראוי להיאבק בה, ולא, חלילה, באימוץ הערכים מן הקוטב הנגדי: טהרנות רדיקלית פסולה, כמובן, ומסוכנת בשל חתירתה תחת אדני השיח החופשי. פלורליזם נטול קנאות וצדקנות מאפשר לבחון התנהגות בהקשרה ההיסטורי והחברתי ולברר, מתוך חירות המחשבה ובלא טרור רעיוני, את המאזן המשתנה לבקרים בין ערכים הנתונים במתח מובנה ביניהם.