בימים אלו מתקיים דיון ציבורי סביב עתירה מנהלית, המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע למתן אפשרות לילדי מסתננים ללמוד מחוץ לאזורי הרישום שלהם. במסגרת ההליך המשפטי, הסכימו הצדדים כי יתאפשר לכמה עשרות ילדים ללמוד בבתי ספר במרכז תל אביב ובצפונה. משרד החינוך זכה לביקורת לאחר שברקע ההליך הציף סוגיה שלא הייתה בליבת הדיון: האם מהלך כזה, שבו ילדי מסתננים יירשמו בכיתות לימוד שבהן כל שאר הילדים הם ישראלים, ייטיב עם אותם ילדים?
במסגרת בחינת הטענה הזו, הוגשה מטעם משרד החינוך חוות דעת מקצועית, שלפיה לא רק שמהלך זה לא צפוי להיטיב אלא הוא אף צפוי לגרום נזק רב לילדי מסתננים. בדיון שנערך לפני כשבוע בכנסת בפני ועדת העובדים הזרים, הייתה בלב המתדיינים עמדה אחת: ילדי זרים נפגעים מפעולות האכיפה של רשות ההגירה ולכן צריך לפעול בכל האמצעים כדי להסדיר את מעמדם.
בעיניי, השאלה הרלוונטית אינה רצון הילד או מצבו של ההורה. ילד להורים השוהים בישראל שלא כדין, זכאי לקבל חינוך בלי קשר למעמדו או מעמד הוריו, וטוב שכך. אנו דואגים לטובתו, כיוון שכילד הוא ודאי לא אשם או אחראי להחלטות ומעשיהם הבלתי חוקיים של הוריו. חינוך הוא זכות יסוד, אבל איזה חינוך ייטיב עם הילד?
יש שיטענו כי "חינוך משלב" יקל על היטמעותם בחברה הישראלית. אך על פי חוות דעתם של מומחים רבים ובהם נציגי לשכת המדען הראשי במשרד החינוך, בהינתן מעמדם וצפי הגירתם חזרה למדינת מוצאם או למדינה שלישית, יהיה זה פשע להעניק לילדים אלו תכנים שלא יהיו רלוונטיים לצרכיהם העתידיים ולעשות זאת בשפה לא רלוונטית לא פחות. באותה נשימה, הזרות בכיתה שבה כל הילדים האחרים ישראלים רק מעצימה את תחושת אי הנוחות של אותם ילדים, ויוצרת בפניהם לאורך זמן מצג שווא כאילו יהיה זה רק עניין של זמן עד שיהפכו לישראלים מן המניין.
כמובן שהרעיון האסטרטגי ברור לכל. שעה שילדים אלו "יהפכו" ל"ישראלים", הדרך להעמיד דרישה לגיטימית למתן מעמד להוריהם השוהים בישראל שלא כדין תהיה קצרה ביותר. אבל כאשר בוחנים רק את טובת הילד עצמו, בלי להתייחס לאינטרסים הצרים של הוריו או לאינטרסים הפוליטיים של ארגונים פרטיים, הפתרון הנכון שונה בתכלית.
ככל שילדים אלו יקבלו חינוך בינלאומי, שתכניו תואמים את מדינות היעד שלהם, כך ייטב להם, ומלאכת ההשתלבות העתידית במדינת המוצא של הוריהם עם שובם אליה, או בעת הגירתם למדינה שלישית, תהיה קלה ומפרה הרבה יותר.
בין לבין, השאלה אם חינוך בינלאומי או ייעודי בשפת המקור של הורי אותם ילדים צריך להיעשות במסגרת ייעודית שבה לומדים רק ילדי זרים, היא שאלה שהפריזמה המטעה, שבה היא הוגשה לציבור, יוצרת בלבול מושגים.
אמנם כבר נקבע ש"נפרד אבל שווה" אינו שוויון מהותי, והתמונה של ילדי השחורים בארה"ב של המאה הקודמת חזקה מאלף מילים, אבל זה לא המקרה כאן. לא מדובר באזרחים שווי זכויות אלא במי ששוהה בישראל שלא כדין, ושרק מתוקף היותם ילדים קטינים, זכאים להגנה במובן של חינוך חובה. מלבד זאת, ברור לכל שחינוך ממלכתי יסודי ועד תיכון אינו זהה במגזר החרדי, במגזר החילוני, במגזר הדתי או במגזר הערבי. התכנים שונים. השפה לרוב שונה. ואין כל מקום להשוואה מלבד לימודי הליבה שמזמן כבר כולם הבינו שמהווים רק מסך פורמאלי לשקט ציבורי תעשייתי.
ילדים אלו, כילדים להורים השוהים בישראל שלא כדין, חשופים לניצול מצבם ומעמדם על ידי גורמים רבים שרואים בילדים אלו כלי לקידום האינטרסים הצרים שלהם. בין אם אלו אינטרסים פוליטיים ובין אם אלו אינטרסים כלכליים, אין בהם כל הצדקה לפגיעה באותם ילדים והפיכתם לכלי ניגוח ציבורי ומשפטי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו