בין איראן לאומיקרון, בין חיים ולדר לתקציב מערכת הביטחון, היתה גם ידיעה שחמקה מתחת לרדאר: בית המשפט המחוזי בירושלים גזר 11 חודשי מאסר בלבד על מחבל פלשתיני ממזרח ירושלים, שפצע שני צעירים בפיגוע בזמן מבצע שומרי החומות.
ואם שאלתם, ובצדק, מדוע רק 11 חודשים, התשובה נמצאת בפסק הדין שנתנה השופטת, תמר בר־אשר צבן: "נראה לכאורה כי אופן התרחשות האירוע, אשר תועד בסרטונים, לא העיד על חשש מצד המתלוננים במקום האירוע מפני הנאשם, מפני האנשים שהיו במקום או בכלל. אף עולה, לכאורה, כי המתלוננים לא חששו לתקוף את הנאשם, וכי הסתובבו בחופשיות בין האנשים שהיו במקום... אופן התנהלות המתלוננים במקום, לכאורה, לא הצביע כי חשו מאוימים".
הפרקליטות ביקשה, במסגרת הסדר טיעון, עונש של 30 חודשי מאסר ופיצוי למתלוננים. אבל כאמור, השופטת בחרה לקצוב שליש מהמבוקש, ובלי פיצוי כלל. הרי המותקפים בכלל לא נראו מפוחדים. אחד מקורבנות הפיגוע סיפר לחדשות 12 כי כשהיה בדרכו לכותל, ניגש אליו המחבל ונתן לו מכה חזקה באמצעות אגרופן לעין, ופצע גם את חברו. לדבריו, השופטת לא מצאה לנכון לפנות אליו במהלך כל המשפט, וקבעה את העונש על פי סרטונים בלבד.
אז הנה כמה המלצות להתנהגות בזמן פיגוע, כדי שכאשר המקרה יידון בבית המשפט יהיה סיכוי לדין צדק.
ראשית: ביטחון עצמי של יהודים נחשב בעייתי בעיני שופטים מסוימים. כמו בגולה, גם כאן, 73 שנה אחרי כינון מדינת ישראל, אנו אמורים להתנהג כקורבנות, מפוחדים ונרדפים. לכן, בעת פיגוע, סגלו לעצמכם שפת גוף מתאימה: כופפו את הגב, הביטו מעלה במבט מתחנן, כופפו ברכיים, הרימו ידיים והגנו על הראש. דברו בשקט, מלמלו תפילה או התחננו על חייכם. לעולם אל תשיבו מלחמה. הותקפתם? דממו בשקט.
שנית: אל תעזו לתפוס את המתקיף. מתוך תפיסה שזה המרחב שלו ואתם מסיגי גבול, התנהגו ככאלה.
השתדלו למות. הסיכוי הטוב ביותר לגזר דין המתקרב לצודק הוא אם תמותו. שתפו פעולה.
המורכבות הנפשית של השופטת (ואני משתמשת בלשון מאוד־מאוד עדינה כאן), כפי שהיא מובעת בפסק הדין, כל כך מעוותת, אבל אינה יוצאת דופן בין כותלי בית המשפט. היא זו העשויה להביא עלינו כליה. שופטת במדינת ישראל הריבונית צריכה לעודד התנהגות כמו זו של המתלוננים: קבלת אחריות על החיים שלהם, עצירת המחבל, הליכה באין פחד בעיר הבירה שלהם, תחושת ביטחון בארצם, ידיעה ברורה מי הריבון כאן, מי צודק ומי טועה, מי הרעים ומי הטובים. מתוך ידיעה כזו הם התנהגו כפי שהתנהגו. השופטת רואה בכל אלה בעיה, ובמקום להעניש את המחבל - מענישה אותם.
בכלל, פסק הדין כולו נראה כמו נזיפה. מדוע מתנהגת ככה השופטת? בחינת נפשם של בני אדם אינה תחום ההתמחות שלי, מעניינים ככל שיהיו. מבחינה הגיונית־שכלית, אולי היא חושבת שכקורבנות יהיה קל יותר להגן עלינו, היהודים, בעיני העולם. אבל כשופטת, אני מאמינה שיש לה מנת משכל ממוצעת ומעלה, והיא כבר יודעת שאולי ניראה טוב, אבל לא נשרוד בשביל לקרוא את כותרות העיתונים המחמיאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו