אני מתחייבת להשמיע את קולֵך

לפני כארבע שנים פנתה אלי מטופלת עם תלונה, שבגינה בחרתי לערוך לה בדיקה גינקולוגית. כדרכי, הסברתי לה על כל שלבי הבדיקה ועשיתי כל שניתן לשמור במהלכה על פרטיותה ועל כבודה. כשסיימתי, התיישבה מולי המומה ושאלה: "זהו? זו כל הבדיקה?". ביקשתי להבין למה הופתעה, והיא סיפרה שכחיילת נבדקה על ידי רופא נשים בכיר ומוכר, אשר האריך בבדיקה זמן רב ונגע באזורים מוצנעים שלה.

לצערי הרב, לא הופתעתי. באותה התקופה הייתי בדין ודברים מול הנהלת המחוז של אותה קופת חולים בנוגע לרופא נשים מוכר בעיר, אשר גורמים שונים, שבהם המשטרה, קיבלו דיווחים לגביו על טענות להטרדה מינית כלפי מטופלות. לאחר מסע הסברים על ידי ועל ידי הממונה על טיפול בהטרדות מיניות, השתכנע מנהל המחוז להפסיק את ההתקשרות עימו. עם זאת, הוא טען שאין צורך לעדכן את שאר קופות החולים, כי "למה להוציא לו שם רע ולפגוע לו בפרנסה?", או בשל ספקות לגבי חוקיות מהלך כזה. אגב, אותו רופא נשים אכן המשיך לעבוד בקופת חולים אחרת, עד שהואשם (שאלתי את המנהל הבכיר באחת השיחות שלי איתו: "ואם זו היתה הבת שלך שנפגעה, גם אז היית מסתפק בכך?").

פניתי בזמנו לגורמים במערכת, וטענתי כי אני מניחה שהתופעה של פגיעה מינית על ידי רופאי נשים שכיחה בהרבה ממה שנעים לנו להודות, ואולי הגיע הזמן לצאת בהצהרה פרו־אקטיבית לאיתור נשים שנפגעו, על מנת להעריך את היקף התופעה ולטפל בה. נתקלתי בתגובות שרובן נועדו להגן על הגילדה או על הקולגות, או פשוט בהכחשה בוטה לנושא. מאז, מטרידה אותי היכולת של גורמים בציבור, במערכת הבריאות ומחוצה לה, לחיות בשוויון נפש עם תלונות על הטרדות מיניות על ידי רופאי נשים.

מדובר בניצול מיני מהסוג המשפיל והנמוך ביותר שיכול להיות. הרי גם כך על מטופלת שפונה לרופא נשים להתגבר על התחושות הטבעיות והמושרשות של מבוכה ובושה, ולספר לעצמה סיפורים מרגיעים כדי שבכלל תיגש למעמד הבדיקה הגינקולוגית. מטופלת שמתפשטת מתוך בחירה לפני רופא נשים - היא הטרף הקל ביותר. ניצול של המעמד הזה הוא נבזה, נוראי ודוחה. לא פלא שנשים לא מתלוננות - הן כועסות על עצמן ומאשימות את עצמן שבכלל בחרו להגיע לסיטואציה הזאת.

אחרי שאותה מטופלת שלי הבינה שנפגעה על ידי אותו רופא בהיותה חיילת, הצעתי לעזור לה לפנות לרשויות הרלוונטיות. היא ביקשה בכל לשון של בקשה שלא אדווח על מה שסיפרה. מה נותר לה לעשות? אולי היא תפנה למשטרה, ואולי ייקחו אותה ברצינות, ואולי לא, ואולי היא תאזור אומץ ותפנה לנציב קבילות כזה או אחר. אבל ברוב המקרים, סביר להניח שהיא פשוט תתבייש, תכעס על עצמה ותתמודד עם הטראומה שרופא שהיא סמכה עליו, נתנה בו אמון והתפשטה בפניו, העז לפגוע בה. מישהו בכלל יאמין לה? הרי הוא מנהל מחלקה מוערך.

אז הנה, אני מודיעה: אני מאמינה לך. האמנתי לך גם לפני ארבע שנים. אני מתחייבת להמשיך לכבד אותך ואת רגשותייך, את מי שאת, בכל פעם שתפני אלי, ומתחייבת להיות הפה שלך. זו החובה שלי בתור רופאת נשים.