סובלנות דתית, בעיקר בישראל

חג מולד עצוב. שרשראות הנצנוצים מפיצות את האורות הצבעוניים, אבל עקב המגיפה גברו תחושות הדאגה וההסתגרות. ולא רק הנוצרים לפלגיהם חוששים מפני המגיפה, אלא גם יהודים, ישראלים, שקישטו את בתיהם בסממני חגם של הנוצרים והציבו בדירותיהם עצי אשוח, שותפים לחרדה מפני המגיפה.

ראוי לציין כי מנהיגי הפלגים השונים בנצרות קראו בימים אלה למאמיניהם להתחסן, וללא כל סייג. מנהיג הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטרברי ג'סטין וולבי, ניצל ימי חג אלה כדי לברך את מאמיניו, אך גם לנזוף בנו, הישראלים. לנזיפה שותף גם הבישוף האנגליקני בירושלים, חוסאם נעום. שניהם פרסמו לפני כמה ימים ב"סאנדיי טיימס" כתב אשמה נגד הישראלים. הם מתריעים מפני מעשי אלימות של קבוצות קיצוניות הפוגעות בכנסיות. משרד החוץ בירושלים הצהיר בתגובה כי ישראל מחויבת לחופש הפולחן ולחופש הגישה לאתרים הקדושים.

קיימת מידה של צדק בטענות מנהיגי העדות הנוצריות. נזכיר, למשל, את מעשה ההצתה של כנסיית הלחם והדגים בכנרת, או יריקות לכיוונם של כמרים בעיר העתיקה בירושלים. במעשי האלימות פוגעים קיצונים יהודים בשמה של ישראל בעיני העולם הנוצרי.

בתחומה של המדינה נמצאים האתרים הקדושים ביותר לנוצרים, לבד מבית לחם, שהועברה לרשות הפלשתינית. בחסות המדינה נמצאות כנסיית המולד, כנסיית הקבר, כנסיית הבשורה בנצרת ועוד אתרים, שמתוכם נולדה הדת הנוצרית. לא בכדי מלין הארכיבישוף מקנטרברי, ג'סטין וולבי, על הגורמים הקיצוניים בישראל, המאיצים במעשיהם גם תהליך של הידלדלות האוכלוסייה הנוצרית כאן.

ניתן, כמובן, להזכיר למנהיגי האנגליקנים כי לקיצוני האסלאם הפלשתינים יש חלק הרבה יותר נכבד בפגיעה במערך המוסדות הנוצריים בישראל. מעשי ההתנכלות של אסלאמיסטים גרמו לדילול האוכלוסייה הנוצרית בבית לחם, שבה לפי המסורת נולד ישו, והרחק מכאן זכורים צילומים המנציחים את קיצוני האסלאם המנפצים את פסל בודהה שניצב באפגניסטן.

הוותיקן ביקש לתקן את החשבון ההיסטורי, העגום, בין עמנו לבין הנצרות לדורותיה, אך נותר חוב חשוב: על הוותיקן לאפשר ללא סייג פעילות מחקרית, מדעית, שתחשוף את תפקוד "האפיפיור השותק", פיוס ה־12, בתקופת השואה. תפוצתה והשפעתה של ההנהגה הנוצרית לפלגיה מחייבות אותנו לכבד את קיומה ואורחות חייה של קהילה חשובה זו. אך בקושי רב נשמר דו־קיום שביר, עם תופעות של קיצוניות, ואף אלימות יהודית.

חוקרת הנצרות יסכה הרני, הפעילה בקרבנו, מסמלת בפעילותה ובמפגשיה את הכורח בדו־קיום, ביחסי הבנה וסובלנות, עם המאמינים הנוצרים. הרצאותיה בתחום התמחותה זה מרתקות, ובעיקר מצמצמות את הפער: הן ממלאות את החלל בכל הנוגע לדת החשובה, שאין לגרוע גם ממעמדה המשפיע ביחסים הבינלאומיים. מהי הנצרות? מהו הבודהיזם, או האסלאם? על אלה, או אפילו על מקצתן של הדתות, ראוי ללמד במערכת החינוך. לעשות זאת לא רק למען הרחבת הדעת, אלא כדי להרבות הבנה ולגרוע מקנאות.