מחדל המעונות: האסונות מתרחשים – והממשלות מתעלמות

המוות הטרגי של אדל אסולין, מחוט קפוצ'ון שנכרך סביב צווארה, זעזע את כולנו. לצד העיסוק בהתנהלותה ואחריותה של המטפלת עצמה, שלא שמה לב למצב הילדה במשך דקות ארוכות, מעלה הסיפור שוב את הסוגייה הכואבת של מצב החינוך לגיל הרך. צריך לשאול אם רק המטפלת שלכאורה נהגה ברשלנות ומעלה בתפקידה היא האחראית היחידה למוות של אדל אסולין ז"ל.

ההתמקדות באחריות המטפלת קלה מדי, ומאפשרת בריחה מהעיסוק הכולל בסוגיית מצבם של גילאי לידה עד 3. סיפורה של אדל מצטרף לשורת מחדלים שבהם נפטרו ילדים שכבר נשכחו מהתודעה הציבורית: אריה בורגוב, דוד דייגי ויסמין ונטה, שבדמה חתום חוק הפיקוח שהתקבל בקריאה שלישית ב-2018, והמאפשר עתה לדעת בדיוק מה אירע, בעזרת המצלמות שהותקנו במקום.

ועדיין, צעקת הגיל הרך אינה נשמעת. מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בהבאת הילדים לעולם (בין המדינות המפותחות), אבל במקום האחרון בכל הקשור לטיב המסגרות שבהן אותם ילדים גדלים. הדברים אמורים בראש ובראשונה במספר הילדים שעליהם אמון כל מבוגר במסגרת: הממוצע ב-OECD עומד על מבוגר אחד המטפל בשלושה תינוקות. בישראל - פי שניים: אשת צוות אחת לשישה תינוקות, מגיל חצי שנה ועד לגיל שנה ורבע. בגילאים מאוחרים, בכלל מדובר ביחס של אחד לתשעה עד 11 ילדים. המצב הזה מסכן ילדים. הדבר היחיד שהשתנה מאז חוק הפיקוח הוא שגם במסגרות הפרטיות, שבהן מטופלים 75% מכלל הילדים, יש צורך לעמוד בתקן הישראלי המופקר.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת הנפיק מסמך המלצות לשינוי המצב. במסמך שהגיש לכנסת יו"ר ועדת זכויות הילד, ח"כ לשעבר יוסף ג'בארין לקראת תקנות הפיקוח על התינוקות, נקבע התקן הבא: עד גיל 15 חודשים - מבוגר אחד ל-3 פעוטות, ומעבר לגיל זה מבוגר אחד ל-5 ולאחר מכן ל-6. אבל בינתיים זהו רק מסמך.

שורש הבעיה הוא ששהות הילדים במסגרות מלידה ועד גיל 3 נתפסות כמענה בעבור תעסוקת נשים ולא כמקום חינוכי. מכך נגזרת כל התייחסות למסגרות הללו - הן בתקינה, הן בהכשרה, הן בתנאי ההעסקה והן באופן שבו מועסקים הילדים במסגרת.המעבר הצפוי למשרד החינוך אמור לשנות יחס זה ויש בו פוטנציאל לשינוי משמעותי. אולם שינוי המשרד הממונה לא יספיק אם המדינה לא תהיה מוכנה "להכניס את היד לכיס" ולשפר את התקינה, את המבנים, את ההכשרה ואת מעמדן התעסוקתי של המחנכות לשנות ינקות הנקראות "מטפלות". לצד הרכיב הטיפולי יש צורך במקביל גם ברכיב החינוך, ועבור שניהם נדרשת הכשרה משמעותית שכמעט ואינה קיימת.

אילו היה תקן סביר והגיוני, הכשרה ראויה ושכר הולם שהיה מושך אוכלוסייה איכותית יותר לעסוק במקצוע, סביר שהאסון שהתרחש השבוע לא היה קורה. באסון מירון עלתה השאלה מדוע לא חוקרים את הדרג המדיני. באסון המעונות, איש לא שואל מדוע מקבלי ההחלטות לאורך השנים אינם נושאים באחריות למחדל הנורא ובאי יישום ההמלצות שהוגשו לכנסת. שכן את המדיניות הקלוקלת רבת השנים לא יצרה רק המטפלת המואשמת ברשלנות פושעת. היא רק תוצר אחד של מצב רקוב. בידינו למנוע את המוות של הילד הבא, אך לשם כך יש צורך בשינוי משמעותי - ויפה שעה אחת קודם.