אינתיפאדת הפריפריה הערבית־פלשתינית

סדרת הפיגועים האחרונים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים אינה קשורה לחמאס, וגם לא לג'יהאד האסלאמי. ההסבר הקושר את הארגונים האסלאמיים לטרור כמוהו כניסיון לחפש את המטבע מתחת לפנס - לא רק כי זה קל ונוח, אלא כי לכאורה אנחנו יודעים אילו תשובות ניתן להציע מול עניינים שכאלה, כמו מעצר פעילי אופוזיציה פלשתינים וגיוס מנגנוני הביטחון למאבק בטרור.

המעורבים בפיגועים אינם בעלי שיוך ארגוני. הם לרוב צעירים פלשתינים, המבצעים טרור לא מאורגן ואפילו "פרימיטיבי" בסגנון של דקירה ודריסה. למעשה, גם בלתי אפשרי לתלות את גל הפיגועים במחולל ספציפי כלשהו.

שום אירוע חריג לא התרחש בהר הבית, לא נרשמה שום פעילות יוצאת דופן של ישראל ביהודה שומרון וברצועת עזה, סוגיית שכונת שייח' ג'ראח רדומה, ולכן מטעם כל אלה ברור שהתערערות המציאות הביטחונית נוגעת בתהליכים עמוקים יותר שמתחוללים במערכת הערבית־פלשתינית, ולא בטוח שיש לישראל כלים טובים כדי לעצור את מסלול התפתחותם.

העובדה כי סדרת אירועי הטרור מתרחשת בסמיכות לתופעות אחרות, מספקת רמזים לאותם תהליכים. מדובר באנרכיה פנימית במוקדים שונים של שטחי הרשות הפלשתינית כמו באזור ג'נין, שם עורכים בשבועות האחרונים מנגנוני הביטחון מבצע להחזרת השליטה. לתופעת הטרור הפלשתיני ולתופעת האלימות הפנימית ברשות יש מכנה משותף אחד - הפריפריה החברתית הפלשתינית העומדת מאחוריהם.

זה הגורם שקורא היום תיגר על מה שאפשר לכנות "השיטה" הכלכלית־פוליטית שקידמו בצוותא ישראל והרשות. שיטה זו נשענה על מודל תועלתני, שביקש לקדם את איכות חיי הפלשתינים ובדרך זו למתן את האקטיביזם הלאומי־פוליטי, והיא האחראית ליציבות הביטחונית היחסית של העשור ומחצה האחרונים.

עתה מצטברים הסימנים המעידים על כך שהפריפריה הפלשתינית החלה לאתגר את השיטה הזו. מדובר בצעירים מבוקשי טרור, עבריינים ואנשי שוליים, שאינם שותפים לסדר הפוליטי־כלכלי ואינם רואים בו את עתידם, ולכן מבקשים לקעקע אותו ומכוונים את האנרגיות שלהם לשני יצרניו העיקריים: ישראל דרך הטרור כלפי חוץ, והרשות דרך האנרכיה הפנימית.

החדשות הרעות באמת הן שהמגמה הזו אינה אופיינית רק למתרחש בשטחי הרשות ביו"ש אלא גם בישראל עצמה, שבה מרימה הפריפריה הערבית את ראשה. תופעת האנרכיה המשתוללת בנגב מצד בדואים, האלימות ביישובי הערבים בצפון והכאוס המתמשך בערים המעורבות בישראל - הם חלק מאותה תופעה של מרד הפריפריה הערבית־פלשתינית, שמתרחש בו בזמן במרחב הגיאוגרפי כולו שבין הים התיכון לנהר הירדן.

הנטייה המוכרת שלנו למסגר תופעות ואירועים ולהגדירם - גם דרך הגדרות נתיקות שיוצרות מובחנות בין התופעות כמו "הפשיעה הערבית", "האנרכיה בדרום", "הטרור הפלשתיני", "האלימות בחברה הפלשתינית" - מחמיצה את ההבנה כי השלם גדול מסך חלקיו. מדובר בסדרת מופעים שמשקפים תהליך זהה, החוצה גבולות גיאוגרפיים וקהילתיים. זהו תהליך ההתקוממות הזוחל של הפריפריה הערבית־פלשתינית על המודל התועלתני־כלכלי שאפיין את השנים האחרונות, וככזה הוא מאיים לקעקע את יסודות היציבות הביטחונית והאזרחית.

זה עדיין לא אומר שאנחנו קרובים לאינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון או לשחזור אירועי שומר החומות, אבל אנחנו כן עומדים בפני אתגר משמעותי בניסיון להתמודד עם התהליך הזה. ישראל נוקטת צעדים שונים מול כל מוקד בנפרד, מנסה לעבות כוחות, פועלת לחזק את הרשות הפלשתינית כדי לבלום את החלשתה ומנסה להפעיל את המשטרה מול הפשיעה הפנימית. אבל צריך להודות כי שליטתה בתהליכים חברתיים שמגדירים את המציאות היא מוגבלת למדי, ואת השיעור הזה קיבלה ישראל וחוותה בכל אחת מההתקוממויות הפלשתיניות לאורך ההיסטוריה. אולי צריך להיערך כבר עתה לגרוע מכל, לאינתיפאדת הפריפריה הערבית־פלשתינית.