מעל המחלוקות: נדרשת תוכנית לאומית

ישראל זקוקה לתוכנית פעולה לאומית. לצד ההכנות להרחבת העימות עם איראן ושלוחיה, זהו העניין הנדרש ביותר כדי להבטיח את התמדת ההצלחה המרשימה של המפעל הציוני ושל המדינה. לאחרונה עוסקות ממשלותיה בעיקר בשרידתן הפוליטית, והציבור עסוק - מעבר להתמודדות עם האתגרים השוטפים בתחום הבריאות, הביטחון והכלכלה - בעיקר במאבק הדוחה ביניהן. בממשלה, בכנסת ובציבור לא מתקיים כלל דיון רציני ופתוח בסדרי העדיפויות הלאומיים. גם אם יש מי שמקדישים לכך מחשבה שיטתית - העניין, ביסודו, אינו מקצועי. הוא מחייב דיון ציבורי, כיוון שמדובר לא רק בהישגים נדרשים בתחומים המועדפים, אלא גם בוויתורים קשים ובעלויות גבוהות בתחומים חשובים אחרים.

חברה אחראית זקוקה להסכמה רחבה בדבר סדר העדיפויות הלאומי. עוצמתה וחוסנה של חברה פתוחה ודמוקרטית נשענים במידה מכרעת על נכונות הציבור הרחב לשאת בעול, כדי לקדם עניינים הנראים לו חיוניים וכדי להתמודד עם איומים המקובלים עליו כחמורים במיוחד. כך, למשל, היה הזרם המרכזי של הציבור בישראל מוכן לספוג את העלות הכבדה לרמת חייו שנדרשה כדי לקלוט את גלי העלייה הגדולים בשנות ה־50 וה־60 (והעלות הנמוכה הרבה יותר בשנות ה־90). בהקשר הרחב הזה הוא מקבל על עצמו גיוס חובה, ומממן זה דורות (במיוחד בשנות ה־70) תקציב ביטחון הגדול דרמטית מזה המקובל בדמוקרטיות מערביות. את שניהם לא ניתן להעלות על הדעת בלא הבנה לכורח הלאומי ולהזדמנות ההיסטורית בעניין העלייה ובלא הפנמת חומרת האיום הביטחוני.

בעניין חשוב אחד - חומרת האיום האסטרטגי מאיראן ומשלוחיה - יש בישראל הסכמה לאומית רחבה. ההסכמה מתחזקת כאשר מתברר לאחרונה כי גם הימנעות מוקפדת מעימות עם ממשל ביידן ואפילו נכונות אמריקנית להקשיב בסבלנות לטיעוניה של ישראל, אינן משפיעות בינתיים על הנחישות האמריקנית לחתור להסדר הנותן לאיראנים כמעט את כל מבוקשם, בתמורה לנכונות איראן להרשות למערב לרמות את עצמו. בכל התחומים האזרחיים והמשטריים הקריטיים אין הסכמה כזו, ובאחד מהם, הזקוק להסכמה כזו יותר מכל - מעמדה של המערכת המשפטית - ספק אם יש סיכוי לקיים דיון ענייני. המכשלה הזו אינה מיוחדת לישראל. ברוב הדמוקרטיות המערכת הפוליטית אינה מתפקדת היטב, והצורך להבטיח בטווח המיידי את תמיכת הבוחרים - בממשלות הניצבות על כרעי תרנגולת - פוגע ביכולת להבטיח את צורכי האומה בטווח הבינוני והארוך.

אלא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את דרכה. מה שמאתגר אותה אינו רק האיום החיצוני, והעובדה שבמלחמה הבאה ייפגע העורף באופן ששום מדינה פתוחה ודמוקרטית לא חוותה כמותו מאז אירופה במלחמת העולם השנייה. נוסף על כך, נחשפה לאחרונה העובדה שבישראל מוכנים פורעים ערבים לפגוע באוכלוסייה היהודית בזמן מלחמה, בהיקף גדול ובפריסה רחבה, בגיבוי נרחב של הבנה ולגיטימציה מקרב המיעוט הערבי הגדול במדינה ומנהיגיו.

בתהליך איטי, אך מתמשך ומעמיק, מאבד הזרם המרכזי של הציבור היהודי הלא־חרדי - הנושא על כתפיו (יחד עם השותפים הדרוזים) את המדינה, כלכלתה, ביטחונה והישגיה - את ביטחונו שהמדינה דואגת לצרכיו. כך, למשל, הוא מאבד את אמונו במערכת העלובה של אכיפת החוק ובשופטיה, המתעלמים בפסיקותיהם ובענישתם הרופסת מן ההחמרה הדרמטית ברמת האיומים על איכות חייו ועל ביטחונו. כאשר החוזה הבלתי כתוב בין הציבור הזה למדינה מופר, נפגעים מסד הסולידריות הלאומית, החוסן הלאומי והנכונות הוולונטרית לשאת בעול.

נדרשת הסכמה נרחבת לתוכנית פעולה שתגדיר את סדר העדיפויות הלאומי. המפלגות תבאנה את הצעותיהן, הממשלה תסכים על עדיפויותיה, בכנסת תציג האופוזיציה את ביקורתה, והדיון הציבורי יבהיר את תחומי ההסכמה והמחלוקת. בלי אשליות: המחלוקות לא תיושבנה; אך גם מודעות לדילמות והכרעות חלקיות עדיפות על התחמקות מחובת היסוד של פרנסי הציבור להתוות את דרכו.