המוציא לאור של עיתון "הארץ", עמוס שוקן, מדמויות השמאל המובילות בארץ, התנגד בחריפות לביקור נשיא המדינה, יצחק הרצוג, בחברון להדלקת נר ראשון של חנוכה. כדי להבהיר את הסתייגותו מההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון טען השבוע כי הוריה של שלהבת פס, תינוקת בת עשרה חודשים שנרצחה ב־2001 על ידי מחבל פלשתיני בשכונת אברהם אבינו בחברון, הם האשמים במותה של התינוקת. "שלהבת פס נהרגה בגלל חוסר האחריות של הוריה, שחשבו שאפשר לגדל ילדים בסביבת לחימה, ושל משרד הרווחה, שבמדינה נורמלית היה מוציא ילדים מאזורי מלחמה", כתב. וכך יצא כי הקורבנות הפכו לאשמים בדרכו של השמאל, כדי להוכיח את שנאתו התהומית לנוכחות היהודית בחברון בפרט וביהודה ושומרון בכלל.
בדמיוני צעדתי בעקבות הביטוי "אזורי מלחמה", ושם פגשתי את סבו של עמוס שוקן, שלמה זלמן שוקן. באותם ימים רחוקים, שבהם זלמן שוקן היה נוכח בארץ ישראל, התברר כי כל הארץ הפכה לאזור לחימה אחד. המסקנה הראויה של שוקן היתה לעזוב את ארץ ישראל וללכת להשתקע בניו יורק. הסב, כנכדו, ראה חשיבות עליונה בהתרחקות מכל נוכחות שלהם באזורי מלחמה.
הימים הקודרים שבהם נתקל שלמה זלמן היו ימי מלחמת העולם השנייה. מצד אחד עמדו לבנון וסוריה, שהיו תחת שלטון וישי הצרפתי שהיה פרו־נאצי, דבר שאפשר לחיל האוויר הגרמני להשתמש בבסיסיו לתדלק בסוריה ולהפציץ מטרות בריטיות בעיראק. מצד שני, איום חמור הרבה יותר היה הצבא הגרמני, שהלך מחיל אל חיל בהנהגתו של ארווין רומל, שפלש לצפון אפריקה ועשה את דרכו במהירות לכיבוש תעלת סואץ. הגרמנים הגיעו לאל־עלמיין, כ־100 קילומטרים מאלכסנדריה, וברור היה שכיבוש התעלה המחברת בין אירופה לאסיה לא יעצור אותם שם בדרכם צפונה כדי לחבור לכוחותיהם בבריה"מ, וכן להשתלט על מקורות הנפט במזרח התיכון.
עד כדי כך היו הגרמנים בטוחים בניצחונם הקרוב, שקציני אס.אס ברומא התיישבו על המפות שהיו להם על היישוב היהודי בארץ ישראל וחילקו את תל אביב, ראשון לציון וחיפה לשכונות ולאזורים קטנים לצורך טיהור והשמדה מהירים של כל היהודים. החשש מהבקעת קווי ההגנה של הבריטים עורר חרדה קיומית, והחלו תוכניות מעשיות לביצור הכרמל לקראת קרב התאבדות. הכרמל היה צריך להיות המבצר האחרון שיאפשר ליהודים כמה ימים למנוסה.
שלמה זלמן שוקן, שהיה באותה העת יושב ראש הוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, עזב לניו יורק והותיר את האוניברסיטה מרוסקת לנוכח בריחתו של מנהלה מאזור הלחימה. הפקיד הבכיר שנותר אחריו למלא את מקומו, דוד ורנר סנטור, שלח לשוקן מברק ובו קריאה בהולה: "חרדה כללית. היעדרותך ממושכת. הפסדים... בעיות כספיות קשות. ממליץ מאוד לחזור מהר".
התגובה של שוקן היתה שלילית. ניו יורק עדיפה. בתחילת 1942 הודיע שוקן במברק ששלח לאוניברסיטה: "איני יכול לעזוב את אמריקה בשעה קשה זו". הביוגרף של שוקן, אנתוני דוד, מוסר לנו כי גם הפרופסורים שנותרו בארץ ואהדו אותו - גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון ומרטין בובר - התפקעו מצחוק. שעשעה אותם במיוחד הדרך העקיפה שבה הודיע להם זלמן שאין הוא מתכוון לחזור. רובם ראו במברק זה פחד שנארז מחדש ונמכר כחזון.
לשיטתו של עמוס שוקן, במהלך נפילת טילים על גוש דן - על כל תושביו היה לעזוב את בתיהם ולהתרחק מאזור לחימה. כשקטיושות נפלו בצפון הארץ היה צורך להתרחק, וכשהטילים פגעו באשקלון היה צריך לברוח. המלצתי לשוקן היא שיערוך ביקור באשקלון ויחזה ב־40 אלף יחידות הדיור הנבנות שם במרץ, ויבין כי ניו יורק היא לא האופציה שלנו.
לו יהי כי הקללה של עמוס שוקן על הוריה של שלהבת פס תתגלגל בחג חנוכה הבא ליישוב חדש ביהודה ושומרון, שלהבת, וחנוכייה גדולה תוצב בכניסתו, והשלהבת של כולנו תסיר את החושך אל מול האור הגדול.