בתור ילדה שהתחנכה בין כותלי בית ספר אמריקני־ציבורי, לא היה נראה לי טבעי יותר מלעמוד בכל בוקר, לשאת את עיניי לדגל המתנוסס בגאון בכיתה ולדקלם את ההמנון האמריקני יחד עם שאר התלמידים.
הרוטינה הזו, שבה הורגלו רבבות ילדים מכל המדינות, הדתות והמגזרים, שיחקה תפקיד משמעותי גם באירועי תרבות, בילוי ופנאי והשתיתה מסורת. משכך, אירועים דוגמת "יום הדגל", שבו החברה האמריקנית בכללותה "חוגגת את דגלה", נתפסים כמובנים מאליהם.
על רקע זה, קריאות עמותת "יוזמות אברהם" וחברי מועצות ערים מעורבות "להימנע מפרובוקציות ומהלהטת הרוחות" בהקשר ליוזמת מצעד הדגלים המתוכננת ליום ראשון, נר שמיני של חנוכה, בערים לוד ורמלה - כדי "לחזק את תחושת הגאווה הלאומית שנרמסה" - משקפות את הפער שנפער בין ההיגיון הבסיסי הנעוץ בקיום מצעד הדגלים לבין חוסר ההיגיון הטמון בו.
מצד אחד, האדוות שהופיעו לפני מצעד הדגלים בבירה ואחריו טרם שככו. איומי חמאס, שקראו לערביי ישראל לצעוד לכיוון העיר העתיקה כדי "להגן על מסגד אל־אקצא" ולהביא לביטול המצעד, לצד דיווחי התקשורת הפלשתינית שעדכנה כי "יחידת בלוני התבערה בעזה חזרה לפעילות", תדלקו את הלהט שאחז אז בחלק מהצועדים. מקצתם אף המחיזו את הביטוי "יד ימין לא יודעת מיד שמאל", כשמצאו עצמם צועקים קריאות כגון "מוות לערבים" ו"שיישרף לכם הכפר" תוך נשיאת הדגלים בידיהם. הפצעים שהולידו העימותים, תחילה בין כוחות הביטחון לצעירים במזרח ירושלים ובהמשך בין תושבים יהודים וערבים בשורה של ערים מעורבות בישראל, טרם הגלידו. עובדה זו כשלעצמה מספקת לכאורה טיעון הגיוני לקריאת "הרגעת הרוחות", גם במחיר של ביטול המצעד המתוכנן.
מצד שני, כמו כל סמל, כך גם דגל, מגלם רעיון מופשט המקופל בו. קיפול הדגלים וויתור על נכסים היסטוריים לאומיים, אם בירושלים ואם בערים אחרות בישראל, בגלל איומי ארגוני טרור ושאר מבקשי רעה, אינם מתיישבים עם מאפייניה של מדינה ריבונית. ולראיה, אם נתרחק מהמרחב הישראלי הטעון, הרי נתקשה לדמיין מדינות מערביות שיקבלו בשוויון נפש את הרעיון שגורמים כאלה או אחרים יכתיבו להן למה, כמה, מתי ואיפה יורמו דגלי הלאום שלהן, בגזרות גבולותיהן.
גישה זו אינה מפתיעה, שכן המסר החזותי המובע בהתנוססות הדגל על התורן הוא בבחינת מגדלור המאיר על ערכיה של כל מדינה מודרנית.
ומכאן שאולי דווקא העובדה שמדינת ישראל לא קיבעה לעצמה במשך 74 שנות עצמאותה את "יום הדגל" הרשמי שלה, לא עיגנה את נוכחותו של הדגל באירועי חינוך ותרבות כעניין שבשגרה, ולא השרישה את תחושת הגאווה וההשתייכות הכרוכות בו, היא שהובילה לכך שמצעד דגלים (המתקיים פעם בבירה - לרגל יום ירושלים ופעם בלוד וברמלה - לציון היום השמיני לחנוכה) מעורר יצרים, שאינם מתיישבים עם המטען הרגשי שהדגל, על פי ההיגיון הבסיסי, אמור לעורר.
כל עוד זאת המדיניות, אל לנו להתפלא על כך שגם מצעדי דגלים עתידיים, במיקומים או בעיתויים אחרים, יעוררו בדיוק אותם יצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו