הנגישות בישראל: חצי הכוס המתמלאת לאט מדי

בעולם חיים כשבעה מיליארד אנשים, מתוכם כמיליארד - כ-15% - חיים עם מוגבלויות. בישראל חיים כמיליון וחצי בעלי מוגבלויות, מתוכם כ-600 אלף עם מוגבלות קשה.

ומה תמונת המצב בישראל? ראשית, אולי כדאי לציין שבכנסת יש לנו אנשים שבעצמם חיים עם מוגבלות: השרה הראשונה עם מוגבלות, קארין אלהרר, בכסא גלגלים; חה"כ החירשת הראשונה, שירלי פינטו; חה"כ סמי אבו שחדא, עם מוגבלות ראייה, ונוסף עליהם יש גם הורים לילדים עם מוגבלויות, כגון השר יאיר לפיד וחה"כ יואב קיש. בהחלט, לראשונה, ייצוג הולם. בכנסת אף הוקמה שדולה לקידום אנשים עם מוגבלות, בהובלת חה"כ פינטו וחה"כ יוראי להב הרצנו. כמו כן, חה"כ אפרת רייטן, יו"ר ועדת העבודה והרווחה, וחה"כ מיכל ביטון, יו"ר ועדת הכלכלה, אמונות על נושאי הנגישות ופועלות לקידום הנושא. אלה חידושים נהדרים וחיוביים, אבל זו רק זווית אחת מני רבות.

חצי הכוס המלאה התמלאה לאיטה מאז 1999, עם חקיקת חוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות. היא המשיכה בחקיקת פרק הנגישות, חוק בחירות נגישות למוגבלויות ניידות, חובת הנגשת מבני ממשלה, מבני ציבור ומבנים פרטיים, הנגשת מערכת החינוך והאקדמיה, נגישות מכשירים אוטומטיים ואתרי אינטרנט ואפליקציות, ונגישות בתחום התרבות, הספורט והתיירות. אין ספק, הנגישות השתפרה רבות ושיפרה את איכות החיים של אנשים בעלי מוגבלויות.

המדהים הוא שהיינו כבר צריכים להיות עם כוס מלאה. כאשר חוקק החוק, הכוונה הייתה שעד השנה נהיה 100 אחוז נגישים, אבל משרדי הממשלה, וכן ועדות הכנסת, לא התקינו תקנות. עמותת נגישות ישראל, בהשתתפות עמותת בזכות, הגישה עתירה עקרונית לבג"ץ, שבזכותה התקינו משרדי הממשלה את מרבית התקנות הרלוונטיות - למעט ארבעה קבצים של תקנות הטעונות השלמה, שנמצאות באחריות שרי הביטחון, הבריאות, החינוך והפנים.

מעבר לסחבת, לא מצליח המגזר הממשלתי בשלוש השנים האחרונות לעמוד בלוחות הזמנים המוגדרים בחוק, ובמקום להיות נגיש בסוף 2017 הוא אולי יהיה נגיש בסוף 2022. הרשויות המקומיות, שהיו אמורות להיות מונגשות עד סוף 2021, גם לא עמדו ביעדיהן, וביקשו הארכה עד 2024. גם מערכת הבריאות, הקריטית מבחינת הנגישות, עדיין במצב גרוע, וההנגשה בה מאחרת איחור אדיר.

יש תחומים מהותיים וחשובים ביותר שלא התקדמנו בהם: תחבורה ציבורית, נגישות שירותי הבריאות, נגישות החיים ברוב הרשויות, בדיור, במוסדות דת ובמוכנות למצבי חירום. מדובר בתחומים קריטיים לנו, האנשים עם מוגבלות, ונראה שלמשרדי הממשלה פשוט לא אכפת. התוצאה היא שציבור עצום נשאר מאחור, מופלה, במעצר בית, ללא פוטנציאל צמיחה.

קשה להבין ולנתח למה השרים וחברי הכנסת לא מקדמים את הנושא, למרות החשיבות והתרומה החברתית, ובעיקר הכלכלית, הנובעת משילובם בחברה של אנשים עם מוגבלות. הרי ברור שאדם שנמצא במעצר בית הוא פחות בריא, יותר מבודד חברתית ויותר חסר תעסוקה, ולכן יותר תלוי ברווחה מבחינה קיומית, כלכלית וחברתית. אם תחומים אלה היו מונגשים הבריאות הייתה משתפרת, האנשים היו יוצאים לעבודה, נפגשים חברתית ותורמים כלכלית לעצמם ולהעצמה הכלכלית של המדינה.

משרדי הממשלה ונבחרינו בכנסת חייבים להפנים: קידום השילוב והנגישות אינם עוד הוצאה רגולטורית אלא השקעה בהעצמת המדינה, כלכלית וחברתית כאחת. כאשר יבינו זאת, נראה שיפור בנגישות, וכפועל יוצא - גם שיפור באיכות חייהם של מאות אלפים בעלי מוגבלות במדינה.