מגיפה שכולנו "הרווחנו" ביושר

יש מפלצת, שתי זרועות לה: האחת היא סיפורים שהופכים את הבטן. תיאורים צבעוניים של האימה, ההשפלה, הטראומה. אישה שנגררת בשערותיה על הכביש ממכונית נוסעת, אישה שנענשת ב"מלקות" מהבעל לעיני ילדיה כי כיבתה את הדוד מוקדם מדי, ועוד ועוד סיפורי זוועה שלא נגמרים ושמאתגרים את גבולות הרשע של האדם.

הזרוע השנייה של המפלצת היא הסטטיסטיקה, המספרים המטורפים של הטירוף; הסטטיסטיקה שמכפילה באלפים וברבבות כל מנת אכזריות שמספקת הזרוע הראשונה; הסטטיסטיקה שמספרת לנו שבכל דקה, גם בדקה הזאת ממש - מתרחש איפשהו אירוע של אלימות כלפי אישה.

המפלצת הזאת חיה בינינו בצורת מגיפה. כזו שאחזה בנו מכל עבר ואוכלת בנו בכל פה. כבר התרגלנו לחיות איתה, אנחנו אדישים גם אל הווריאנטים האלימים ביותר שלה. הסיפורים המזעזעים שהיא מביאה אלינו מופיעים בלשון רפה בעמוד פנימי, או במקבץ ידיעות לקוניות שהעניין הציבורי בהן נמוך. והגרוע מכל, מרבית האירועים האלה, מאות בכל יום, כמעט לא זוכים להגיע לתקשורת ומסתפקים בדף גנוז בקלסר משטרתי או ביומן פרטי של ילד אי־שם. זה סימן שכבר לא אכפת לנו, שקיפלנו את הדגל, ניסינו - ועכשיו שכל אחת תסתדר בעצמה.

משבר הקורונה לא פסח על הנשים בישראל, ולמעשה רק העצים את האלימות. הוא חשף באופן ברור את כישלון המדינה במיגורה, וכן את היעדר המדיניות הסדורה בנושא, אשר כמו הנשים, הצורך בה זועק לשמיים. ונדמה שבעוד מגיפת הקורונה בישראל נמצאת במגמת דעיכה, מגיפת האלימות נגד נשים ממשיכה להשתולל, והיא כאן כדי להישאר. ללא מפריע, ללא חיסון.

במדינה שבה אלה הסיפורים, ואלה המספרים - כשלנו כחברה! כשלנו בהעברת המסר, גם אל הנשים שנתקלות בניצני האלימות הראשונים, גם אל הגברים המעזים לעשות את הבלתי ייעשה, גם אל השופטים אשר בהיכלי השיש שלהם כולם מנומסים רק כדי לחזור אל זירת הפשע, גם אל נבחרי הציבור שמזילים דמעות של רייטינג מול המצלמות אך לא מקדמים את החוקים הנדרשים, גם אל התקשורת שלא נרתמת למערכה ולא הופכת אותה למערכה של כולנו, וגם אל הציבור, שמזפזפ אל עולמות שמחים ומעדיף תוכניות בישול וקריוקי על פני אישה שרופה.

אז אולי מגיע לנו, ואולי דיננו לחיות על סכין הקצבים הביתית. כי אם המדינה לא נסערת על כל אם לילדים שנדקרת בביתה, אם לא מכריזים על מצב חירום לאומי ביום שבו נדקרת אישה שארוסה העצבני הפסיד את כספי החתונה, אם לא עוצרים את לוחות הזמנים של כל השרים ומנסים כפרויקט לאומי לעצור את הדם הנשפך ואת הסבל העובר מדור לדור - אולי הרווחנו את המגיפה הזאת ביושר.

בינתיים, מול חלונות מוגפים ורייטינג יורד, נמשיך אנחנו, בוויצו, להילחם באלימות כלפי נשים, לא רק באמירות סמליות ביום המאבק הרשמי, אלא בפעילות בכל הרבדים ובכל הגזרות במשך כל ימות השנה, ולא נעצור עד שלא תהיה בישראל אף לא אישה אחת שפוחדת לחזור הביתה.