הסכם הגרעין: פרשת דרכים אסטרטגית

החודשים הקרובים קריטיים לביטחון הלאומי של ישראל, כיוון שבמהלכם יעצבו החלטותיה של ארה"ב מול איראן את הסביבה האסטרטגית שלנו לשנים רבות. מי שבוחן, בוושינגטון ובירושלים, את השלכותיה של המדיניות האמריקנית בהיבט הגרעיני הצר, מחמיץ את העיקר. הנשיא ביידן יכריע בין שתי מגמות: בקוטב האחד, מדיניות אחראית, שעיקרה ריסון התנופה האיראנית להגמוניה באזור וביסוס קואליציה שתאפשר הפניית משאביה של ארה"ב למאבק הגלובלי בסין. בקוטב השני מדובר בהזנקת המהפכה האיראנית למעמד של מעצמה, שמהלכיה צפויים להוליך, בהסתברות גבוהה, לעימות אזורי נרחב.

המערב הדמוקרטי בכלל, והאמריקנים במיוחד, נכשל שוב ושוב בהבנת תופעות רדיקליות. האמריקנים מניחים שמדובר בסיסמאות "קיצוניות" ריקות ובמנהיגים "רציונליים" ביסודם שיתנהגו באופן "פרגמטי" משעה ש"יהיה להם מה להפסיד". כך טעו בהבנתם את היטלר, נאצר, קאסטרו, אסד, ערפאת, צ'אבס וארדואן. עיוורון תרבותי דומה הכשילם סדרתית בהבאת דמוקרטיה לעיראקים, פלורליזם ללובים, סובלנות לאחים המוסלמים, שוויון האישה לאפגנים ושלום לפלשתינים. התחכום האיראני מקשה על האמריקנים במיוחד כאשר נציגיהם - מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי והנציג המיוחד של ביידן רוב מאלי - חשופים למניפולציות האיראניות, בשל נטייתם האידיאולוגית וכישוריהם האישיים הלא מרשימים.

הסכם גרעין יתרום באופן שולי לריסון התקדמותה של איראן באחד הנושאים הפחות קריטיים של תוכנית הגרעין האיראנית, אך ייתן תנופה דרמטית ליכולותיה המעצמתיות ולתוקפנותה האזורית. בתחום ההעשרה השיגה איראן כמעט את מלוא מבוקשה. גם אם תחדל להעשיר ל־60 אחוזים ותוציא לרוסיה את המאגר שצברה - שליטתה ועצמאותה בתהליך מאפשרות לאיראן לחזור לכך, כשתחליט, עם הרבה צנטריפוגות מתקדמות. לא ההעשרה, אלא המרכיבים החסרים באמצעי השיגור ובמערכת הנשק הם המכשול העיקרי בחתירתה למעמד של מדינת סף המסוגלת לזנק לארסנל גרעיני. ההסכם, למעשה, ייתן חסינות לפיתוחם.

סכנת ההסכם היא בתחום האסטרטגי, שבו נכשלים האמריקנים שוב ושוב: התמקדות אובססיבית בעניין רצוי אך משני, באופן המכשיל את היעד החשוב לאין שיעור ממנו. כך, למשל, גרמה ארה"ב במאבקה המוצדק בדאעש נזקים אסטרטגיים חמורים: היא השליטה את המיליציות השיעיות הכפופות לאיראן על עיראק, בנתה את מעמדו של ארדואן בסוריה על חשבון בעלי בריתה הכורדים, והזמינה את המעורבות הרוסית בסוריה. בהסכם הגרעין מתגלה אותו סינדרום: האמצעים שנועדו למאבק המוצדק בהעשרה, אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה, יקלו על איראן בהקשר הכולל לממש את חתירתה להיות מדינת סף, יחזקו את מעמדו של משטר המהפכה מבית, וייתנו בידיו את הכלים למימוש שאיפתו להגמוניה אזורית.

שאלות המפתח היו ונותרו כלכלה ותודעה. הסרת הסנקציות תעמיד לרשות האייתוללות עשרות מיליוני דולרים כתוצר ישיר, ותפתח בפניהם את הדרך למאות מיליארדים מאירופה, מסין, מהודו ומאחרים, שחששו מעיצומים משניים של ארה"ב. לכולם ברור שמשמעות ההסכם המסתמן היא שאיראן הכניעה את ארה"ב, כפתה עליה להכחיש ולהתעלם מעיקר איומיה באזור ולאפשר למעשה את מימושם. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות כבר נערכות, בדיאלוג מעמיק עם איראן מאז הבחירות בארה"ב, לאפשרות של תבוסה אמריקנית, אם ביידן יאמץ את תפיסת אובאמה. בימי טראמפ הן נערכו לאפשרות של מאבק עם איראן בגיבוי אמריקני, באמצעות הידוק היחסים עם ישראל, ובינתיים אינן נוטשות את האפיק הזה, בתקווה שביידן יתעשת.

 תרומה קריטית של ארה"ב לחיזוק משטר האייתוללות ולחתירתו להגמוניה אזורית, תוליך כמעט בהכרח לעימות נרחב עם ישראל, הרואה בהגמוניה כזו סכנה קיומית. עימות כזה מאיים לשאוב את האמריקנים שוב למעורבות עמוקה ובלתי רצויה באזור. אפשר עדיין לעצור את התסריט הזה, אם בוושינגטון יבחנו את המשוואה האזורית הכוללת, מעבר לתחום הצר של ההעשרה הגרעינית.