דמעות על הגבעה

אחד מהפסוקים הידועים בספר עמוס אומר: "כה אָמַר יְהוָה עַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶוּ עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָֽיִם". כשעקבתי אחרי הפינוי הכפוי של המשפחות האחרונות בגבעת עמל בשבוע האחרון, הפסוק הזה הדהד חזק.

בתי המשפחות האחרונות שנאחזו בגבעת עמל נהרסו, אבל זכר המאבק לא יימוג. הסיפור הזה הוא רצף של עוול מתמשך, החל מההבטחה הבן־גוריונית למשפחות שהועברו לשם על ידי ההגנה ב־1948, שיישארו שם עד שיועברו למבני קבע. זה המשיך בהסתרה של זכות הראשונים שלהן לקניית הנכסים, כדי שחברות פרטיות יוכלו לקנות את הזכויות לקרקע ולהעבירה מיד ליד "בעבור נעליים".

"הזהב הנדל"ני" הביא את היזמים תשובה וכוזהינוף לממש בכל מחיר את הבעלות בשנים האחרונות. עיריית ת"א ויתר הרשויות התגייסו לצידם, באופן שהביא לפינוי בחסות עשרות רבות של שוטרים וכלי משחית. הפינוי יכול היה להימנע, אם רק הייתה חותמת הממשלה על ההסכם שגיבשו התושבים עם תשובה ועם משרד המשפטים. הזכות הבסיסית לדיור - שלא מעוגנת בחקיקת יסוד בישראל - נפגעה. עשרות משפחות נזרקו לרחוב וייאלצו לסמוך על "הרצון הטוב" של היזמים, של המפלגות (מפלגת העבודה התחייבה לכספים קואליציוניים לטובת מתווה הפיצויים. שאפו) ושל הסיוע בשכירות של משרד השיכון, שיגיע או לא.

גבעת עמל הפכה לסמל, בין השאר בגלל המיקום האטרקטיבי ליזמים. המקרה של המשפחות שם אינו פרטי. בתל אביב נאבקות קהילות בכפר שלם ובאבו כביר מול ניסיונות פינוי והרס, ללא מתווה פיצויים לתושבים הוותיקים. קהילות רבות נוספות נדרשו לעזוב את מגוריהן ב־1948, תוך הבטחות לדיור קבע שלא התממשו מעולם. זה הסיפור של שבטים בדואיים רבים בנגב. הם נרמסים גם על שום לאומיותם, אבל מתברר שגם יהודים עניים ומזרחים לא זוכים לגורל משופר בהרבה.

המקום הבטוח של האדם נמצא בסימן שאלה גדול אצל יותר מדי אזרחים ישראלים, ודורש התגייסות אמיתית לטובת פתרונות לכל החיים בבתים ללא הגנה וללא חיבור לתשתיות הקיום האלמנטריות ביותר. שוק הדיור בישראל הפך להיות מקור לרווחים עצומים, והרבה פחות ביטוי לאחריות המדינה. ההצטמקות של יחידות הדיור הציבורי בישראל מ־200 אלף בשנות ה־80 לכ־60 אלף כיום, עם אוכלוסייה כפולה, זו רק דוגמה כואבת אחת.

מדרש תנחומא ח' אומר: "מי שנתון בחושך, רואה מה שבאור. ומי שהוא נתון באור, אינו רואה מה שבחושך". את תושבי גבעת עמל לא ראינו מספיק כשהיו בבתיהם 73 שנים. הלוואי שנצליח לראות את הצורך לדאוג להכרה ולפיצוי הולמים למפונים, ולראות את המשפחות הנמצאות בסכנת פינוי מכאן ואילך.