"האבל הזה אינו האבל שלי", התריס ירון לונדון בעקבות אסון מירון, ואף הסביר: "אנו לא בני עם אחד... הם לא בני עמי". למי שבמקרה התקשה להבין, לונדון דייק עוד, שבעבורו זה "כמו אסון בסין" או צונאמי רחוק.
ובכן, ירון לונדון: לא יעזור לך. אלה הם בני עמך, ואתה בן עמם. היהדות מורכבת מצבעים רבים ומגוונים. אתה יהודי והם יהודים. אתה אולי מתנער מהם, אבל הם, תתפלא, לא ימהרו להתנער ממך. הם מבינים את מה שאתה אינך מבין: גם יהודי תוהה וטועה ולעיתים מרושע כמוך, הוא יהודי. בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. תמיד יהודי.
מי שהבין זאת כבר לפני שנים רבות הוא חנן פורת ז"ל. יוסי שריד אמר פעם על המתנחלים, בדומה לדברי ירון לונדון על החרדים, שהם אינם האחים שלו. אלא שאז, מול עיניהם המשתאות של רבים מחבריו, קם חנן פורת ז"ל והשיב לו שגם אם הוא, שריד, אינו רואה בו, בפורת, את אחיו - הרי שהוא, פורת, רואה בו, בשריד, אח לכל דבר, אח טועה ומטעה, אבל תמיד אח. "אני מעדיף לחטוא באהבת חינם", הבהיר לו אז פורת.
גם הסופר אהרן מגד, חתן פרס ישראל, שלא היה אדם דתי ושברזומה שלו היו רשומות כמה קטטות הגונות עם חרדים וחובשי כיפה, בענייני דת ומדינה, הבין בעומק ליבו את מה שלונדון מתקשה להבין. "בין שארצה, בין שלא ארצה", כתב פעם מגד (ואחר כך גם אמר לי את הדברים), "כולי, כל גופי, צבוע בצבע יהודי.
"כשם שכושי אינו יכול 'להפוך עורו', למחוק את הצבע השחור מפניו, מגופו, כך אני - אשתדל ככל שאשתדל, מסיבות טובות או רעות, למחוק מעלי את 'הצבע' היהודי, לא יעלה בידי".
"ניסיונות למחוק את 'הצבע' הזה", הסביר מגד, "נעשו בידי יהודים בכל הזמנים, בכל תפוצות פזוריהם, אם מתוך אמונה שכך ייקל לשרוד... ואם מתוך 'תיעוב עצמי', תיעוב 'התכונות היהודיות', הדת היהודית וכיו"ב. ניסיונות אלו, שלעיתים כונו בשם 'השתמדות', לעיתים 'התבוללות' וכדומה - ברובם הגדול של המקרים - נכשלו".
הוא סיפר כיצד באחת מטיסותיו לחו"ל, כשנחשף ל"חבורה גדולה של חרדים, לבושי קפוטות", שמתפללים תפילת מנחה במעבר, "בקולות רמים, בנענועי גוף, בהשתחוויות לכאן ולכאן, ללא כל התחשבות בנוסעים האחרים... מתוך 'חוצפה' ו'צפצוף' על כולם", התעוררו בו מה שאז כינה "רגשות אנטישמיים". אלא שאחר כך הרהר בליבו: "יש ביהודים האלה גם מידה כזאת של גאווה באמונתם שמעניקה להם את האומץ... לדבוק במנהגיהם, אפילו הם עשויים לעורר סלידה בסביבתם. והלוא כך נהגו כל הדורות... לא התביישו ביהדותם ובטקסיה, ומכוח זה שרדו. שאלתי את עצמי, כמה יהודים חילונים יש בהם ביטחון כזה באמונותיהם..."
לא צריך להיות חנן פורת או אהרן מגד כדי לרחם על לונדון. אין טעם להתכתש עימו, צריך פשוט לומר לו, כפי שהשניים הללו הבינו, שגם אם מאוד ירצה, הוא עדיין אח ובן עמנו, וגם אם ישתדל מאוד - לא יצליח למחוק את "הצבע היהודי" מעורו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו