הגיע הזמן לצאת מהגדר.
זה לא מצטלם מעניין, זה סיזיפי ואפרורי, אבל זו האמת: ביהודה ושומרון, מדי יום, נבנות ומתהדקות טבעות החנק סביב היישובים היהודיים. הרשות הפלשתינית, בסיוע אירופי נדיב, בונה ובונה, סוללת ונוטעת. הכל גלוי וידוע. הרשות הפלשתינית לא רק שלא מסתירה את זה, היא מתגאה בכך. היא מיישמת בכל יום, בכל דקה, את מה שנקרא "תוכנית פיאד". התושבים היהודים ביישובים לא מרגישים בכך. זה לא טרור מדמם, תודה לאל, זה חנק שקט. הם מנהלים את סדר יומם השגרתי, ולא מבחינים שאט־אט חונקים אותם.
אם תעמדו בתצפית במושב פצאל שבבקעת הירדן, תגלו מחזה מופלא: מרחבים עצומים ריקים מבתים, ואז מקבצי בנייה ערבית. מבט בתצלום האוויר מראה את התמונה העגומה: המקבצים מונחים בדיוק על הגבול של שטחי C, אדמות מדינה בטאבו, שטח השיפוט של מושב תומר הסמוך. וכך, בעוד שטחי A ו־B נותרים ריקים, שטחי C נכבשים. לא מדובר במצוקת שטח לבנייה אצל הערבים, אלא בבנייה מכוונת על אדמות מדינה, מסביב ליישובים. גם אם תעמדו בשכונות הצפוניות של אפרת תוכלו לראות מחזה דומה: הבתים של הערבים נבנים עשרות מטרים בלבד מרחובות אפרת ומתנועת הנוער המקומית. התושבים המסורים של אפרת פתחו חמ"ל עצמאי משלהם. הם עוקבים אחרי כל לבנה וכל יציקת בטון, ומדווחים לרשויות. הם מכירים כל צו הריסה שניתן ולא נאכף והם לא מתייאשים, אבל המדינה פשוט לא קיימת. המינהל האזרחי כושל בתפקידו, מרצון.
אין על מי לסמוך. המינהל האזרחי לא רוצה לטפל בסוגיה. זה לא שהוא לא יכול, זה לא שחסרים לו תקני כוח אדם או כסף. הוא פשוט לא מעוניין ולא רוצה לשמור על אדמות המדינה ביהודה ושומרון. בשאילתא שהגישה לאחרונה ח"כ אורית סטרוק לשר האוצר, עלה כי רוב התקנים שהוקצו למינהל האזרחי ויועדו למערכה על שטחי C פשוט הועברו למשימות אחרות. זה נעשה כי המינהל האזרחי פשוט לא רוצה לאכוף את החוק בעניין הבנייה הבלתי חוקית הערבית מסביב ליישובים, זה לא מעניין אותו. כל טלפון לחמ"ל שטחי C של המינהל האזרחי נענה באדישות, בואכה נפנוף. הכל איטי, חסר חשק ועצל, ובמקרה החמור יותר - מכוון.
הגענו לשלב שבו אין מדינה לסמוך עליה בעיניים עצומות, ודרושה מנהיגות: דרושים מנהיגים שייצאו מהגדר. המנהיגות המקומית ביהודה ושומרון, בין שהיא מנהיגות נבחרת ובין שמדובר בהתארגנויות אזרחיות, צריכה לצאת מהגדר. לשמור על אדמות המדינה, על אדמות היישובים, על המולדת של כולנו. זה צריך להיעשות בצורה חכמה, שומרת חוק ואחראית. לא באלימות או בוונדליזם כלפי האוכלוסייה הערבית, אבל כן בצורה של תפיסת שטח חיובית על ידי נטיעות או עיבוד הקרקע, כן בצורה של נוכחות בשטח. אם אין אנחנו לנו, מי לנו. פשוט אין ברירה.
כמו אז, במחצית השנייה של המאה ה־19 בירושלים, כשיצאו מהחומות של העיר העתיקה ושברו את ההשתבללות ההגנתית בתוך החומה, כך גם היום. מה שצריך זה לצאת מהגדר. גם מהגדר הפסיכולוגית, וגם מהגדר הפיזית. לצאת ולשמור על האדמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו