לאחרונה התבשרנו כי "העוקץ" נסגר. "העוקץ" היה עיתון אינטרנטי שנועד לתת במה לעמדות השמאל המזרחי, בעריכתם של פרופ' יוסי דהאן וד"ר יצחק ספורטא, ופעל מאז 2003 בתמיכה כספית של "הקרן החדשה לישראל" ו"קרן רוזה לוקסמבורג". בין הנושאים שעסק בהם התמקד העיתון באוסף הסברים מגוונים מדוע תנועת הליכוד והעומד בראשה בנימין נתניהו אינם ראויים לשלטון, ועד כמה עליית השמאל תיטיב עם המזרחים, שאינם רציונליים בבחירתם במחנה הימין.
היעלמות העיתון מהזירה התרבותית־פוליטית שלנו היא מהאותות החשובים ביחס לחוסר הרלוונטיות של השמאל המזרחי, שהשפעתו הולכת ונחלשת. למעשה, בסגירתו של "העוקץ" ניתן ביטוי להצלחתה של ברית האחים בין מפלגות השמאל הפועלות תחת ההנחה כי אין תופעה כזו ששמה "מזרחיות". יש להודות כי במחוזותיהם הם נחלו הצלחה מרובה.
ההתאיינות של "העוקץ" והשמאל המזרחי היא פועל יוצא מכך שחבריו בזרם המרכזי והדומיננטי בשמאל, שהוא אשכנזי בעיקרו, רואים בו נטע זר המשתכשך לו ללא רשות בבריכות הפרטיות שלהם. השמאל תמיד ראה במזרחיות תופעה שמעכירה להם את המים, תופעה שקִלְקלה ופגמה להם באוטופיה שעליה חלמו. המזרחיות, על פי ערוגות השמאל, נושאת רגש של אשמה נצחית מאחר שהם אלה שהובילו לפגמים בדרך לאוטופיה המזרח־תיכונית שהם רצו להגשים. אילו טענות לא עלו מתוך השמאל כנגד המזרחים? המזרחים שינו להם את ההרכב הדמוגרפי הראוי, המזרחים הטילו משא כבד מנשוא על "הוותיקים", המזרחים חייבו השקעות כספיות שביטלו להם את התוכניות, ונוסף על כך, המזרחים מאשימים אותם כי העלימו להם את הילדים. הם מתלוננים בעיקר כי המזרחים לא התאימו לחזון שהשמאל רואה לנגד עיניו. ואיזו אשמה כבדה יכולים המזרחים לשאת יותר מזו שהם קלקלו לאשכנזים את החלום התרבותי? מכאן הדרך קצרה לתפיסה שבה השמאל האשכנזי מעיד על עצמו שאנשיו הם "היפים והצודקים" מול המזרחיות המייצגת בעיניהם את "המכוערים והחוטאים".
הגישה שהשמאל האשכנזי אימץ מאז ומעולם כלפי המזרחים היא לבסס שותפות אדנותית, חסימה מעמדית ומלכודת ניעות. כל אחת מצורות ההתנהלות האלה נועדה להצר ולפגוע בשילובם בתוך החברה בישראל. פעם הם עשו זאת בראש חוצות, והיום הם הצליחו להעלים את התופעה כאפשרות שניתנת למדידה ולכימות, ומכאן הטיעון שמזרחיות אינה קיימת כלל.
לא ירחק היום ואנו נתבשר שנמצאו מחליפים לפרופ' דהאן ולד"ר ספורטא, שיגידו שהם שיצליחו להנכיח בין שורות השמאל את המזרחיות. מה שלא הצליחו לעשות "הפנתרים השחורים", "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"העוקץ" - הם יצליחו. המזרחים החדשים של השמאל יאמצו את הז'רגון הנכון ויגידו לנו שהם למדו לעומק את תבניות החשיבה של שותפיהם מהשמאל האשכנזי, והם יצליחו במה שקודמיהם נכשלו: שותפות. ואז, נוכח הבידוד, ההתעלמות ובעיקר ההכחשה הנסוכה בסלידה ובתיעוב כלפיהם מהשמאל האשכנזי, הם יתפוגגו. שוב.
מול הגישה של השמאל האשכנזי הפועל למחוק את קיומה של המזרחיות, נמצא את ההתחדשות וההתחזקות של המזרחיות בליכוד. כך יצא שמצד אחד עומדים הנציגים המזרחים של הליכוד, המבליטים את תפיסת עולמם ללא מורא ומתוך הכרה כי הם קבוצה מרכזית בשיח הציבורי - אמסלם ואוחנה, רגב, דיסטל־אטבריאן, גמליאל וזוהר. למרות קיומם של חילוקי דעות ומתחים בתוך הליכוד סביב המזרחיות, היא נותרה מצויה בלב־ליבו של הדיון. זאת, לצד התרומה המשמעותית ביותר של הליכוד ב־40 השנים האחרונות, והיא בנייתו וביסוסו של המעמד הבינוני המזרחי. זהו הישג משמעותי של פריצת דרך בסולידריות החברתית בכך שהצליחה לעצב מחדש חברה עם מסגרת שותפות שלא מתפרקת לחלקיה. השמאל ממשיך לראות בנו, המזרחים, גורם שיוצר מתח ומערער את היציבות בחברה, כך ששיתוף המזרחים שאותו הוביל הליכוד נעשה למרות התנגדותן העיקשת של מפלגות השמאל, שראו בכל פעם "אחר משמעותי" עדיף על פני המזרחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו