תיאטרון האבסורד והפוליטיקלי קורקט
יכולתם של שחקנים לבנים לגלם דמויות שחורות, או להפך, יכולה לשמש עדות לבסיס האופי המשותף לכולנו, אך פוליטיקת הזהויות מעדיפה את המפריד על פני המחבר • פרשת הפרופ' ברייט שנג מדגימה זאת היטב
,עודכן

בניגוד למה שנהוג לחשוב, זו דווקא המציאות שנוטה לחקות את האמנות - ולא להפך. ההוכחה האחרונה מגיעה מאוניברסיטת מישיגן, שם סער הקמפוס בשל אירוע המזכיר כמו שתי טיפות דיו את עלילת סדרת הטלוויזיה "החוג לספרות" (The Chair). הסדרה, שעלתה בקיץ בנטפליקס, הוקדשה לתיאור סקנדל הפורץ במוסד אקדמי גנרי, עת נדרס מרצה פופולרי תחת גלגליו של חרם תרבותי־פוליטי. תנועת מועל־יד, שאותה הוא מבצע במהלך ניסיון להסביר לתלמידיו את מאפייניו של השלטון הטוטליטרי, מוצגת כעלבון מכוון כנגד הסטודנטים, וגיבור הסדרה מוצא עצמו גולש במהירות ובהתמדה במדרון החלקלק של התקינות הפוליטית.
מה שהוצג בסדרה כהתרחשות אבסורדית באופייה תרחש לפני כחודש בדציבלים מחרישי אוזניים בחוג למוזיקה במישיגן, שם ביקש מתלמידיו הפרופסור המצטיין ברייט שֶנג לצפות בקטע קצר מתוך המחזה "אותלו". הוא בחר, אלליו, בעיבוד הקולנועי המהולל מ־1965, שבו משחק לורנס אוליבייה בתפקיד הגנרל המוּרי מוונציה. דא עקא, אותלו הוא שחור עור, בעוד אוליבייה - מה לעשות - הוא שחקן לבן. בחירתו של האחרון לגלם את הדמות הטרגית באיפור כבד, המשווה לו את המראה הרצוי, היתה לצנינים בעיני הסטודנטים, ותלונות על גזענות לא איחרו מלהגיע.
ניסיונותיו של שֶנג להסביר כי לא היתה לו כל כוונה לפגוע באיש, ומכתבי ההתנצלות ששיגר - רק ליבו את האש. עצומה שעליה חתמו מרצים וסטודנטים תבעה את פיטוריו, וזאת בשל "דפוס ההתנהגות המזיק" של מעשיו. בעקבות כך נאלץ שֶנג לפרוש מהוראת הקורס, ועתידו האקדמי לוט בערפל. בנעוריו הוא הצליח לחמוק ממחנות "החינוך מחדש" שאליהם נשלח בשנחאי מולדתו. ממחנות החינוך מחדש של "תרבות הביטול" העכשווית, מתברר, קשה הרבה יותר להימלט.
היה מקום לדון בשאלה אם בחירתו של אדם לבן לשחק אדם שחור היא יומרנית, ואם כל הופעה שכזו היא בהכרח קריקטורית ומשפילה, אלמלא חמקה ממבקריו של שֶנג עובדה בסיסית אחת: גם שייקספיר, יוצרו של אותלו, לא היה אדם שחור. מי שאחראי לבריאתה של הדמות, ומי ששם את המילים בפיה, היה אנגלי לבן, אשר ספק אם פגש אי פעם אנשי צבא כהי עור בוונציה (כפי שלא פגש שם יהודים כדוגמת שיילוק, "הסוחר מוונציה"). כמו כל אמן גדול, לא התעניין שייקספיר במרכיבי זהות המבדילים בין אדם לאדם, אלא בתכונות האופי המשותפות לכולם, ללא הבדל דת, גזע ומין.
אותלו שלו הוא חריג חברתי, זר תמידי העמוס רגשות אשם וזעם. גילומו של אותלו או כתיבת דמותו אינם עניין של פיגמנטים צפופים יותר או פחות. "אותלו" הוא מחזה אוניברסלי על אהבה, קנאה ורכושנות, תכונות אנושיות אשר אינן מבדילות בין שחור ללבן. יכולתם של שחקנים לבנים לגלם דמויות שחורות, או להפך (כמו בהפקה הקולנועית המתקרבת של "מקבת'", שבה מגלם דנזל וושינגטון את מלך סקוטלנד), יכולה היתה לשמש עדות לבסיס האופי המשותף לכולנו; אך הפוליטיקה של הזהויות מעדיפה את המפריד על פני המחבר, את השטחי על המעמיק ואת השולי על פני העיקר. אין ספק, משהו רקוב מאוד בממלכת מישיגן.
טעינו? נתקן!אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו