התלונה כריפוי – ולא רק לקהילה

הפרסומים האחרונים על הטרדות מיניות לכאורה מצד גל אוחובסקי ואיתי פנקס הם באופן פרדוקסלי סימן לתהליך ההתבגרות שעובר על חברת הלהט"ב. הסיבה: קבוצות מיעוט נוטות להיות סגורות ולהגן על חבריהן ובמיוחד על העומדים בראשן.

חוסר הרצון "להוציא את הכביסה המלוכלכת" בגלל פחד מפני ביקורת חיצונית והטלת סטיגמה עבריינית על כלל חברי הקבוצה נוטים לעצור את המתלוננים. הדבר בולט, למשל, בחברה החרדית, שבה יש לחץ חברתי, עקיף וישיר, להשתיק כל סממן של עבריינות ובוודאי עבריינות מינית, כולל במחיר פגיעה והתנערות מהמתלונן ומשפחתו. הקבוצה מעדיפה "להקריב" את הפרט כדי לא להכתים את הכלל.

מנגד, היכולת לצאת ולהתלונן, במיוחד על דמות סמכות ועוד במקרים שבהם הפגיעה הייתה ברף התחתון (לפחות לפי הפרסומים כיום), מלמדת על תחושות של חוזק בתוך הקהילה, ועל המידה הרבה שבה קהילה זו היא כבר במידה לא מועטה חלק מהמיינסטרים הרחב. בדומה לתהליכים שונים שחדרו מהמיינסטרים אל קבוצה זו, כמו נישואים (או ברית זוגיות) והורות, גם היכולת לצאת נגד דמויות סמכות היא סממן להתקבלות חברתית ולהיותה של הקבוצה חלק מהשיח של המיינסטרים.

גם התגובה מצד מי שהואשמו וחבריהם מלמדת על המידה שבה הם הבינו את כללי המשחק החדשים: קודם כל תתנצל, אל תאשים את הצד השני. החברה היום יותר מחבקת את מי שמרגיש נפגע והיא כבר לא מסתדרת בשורה אחרי הפוגע כמו בעבר.

כללי המשחק החדשים, שלא הופנמו עדיין אצל כל חברי קבוצת המיינסטרים הישראלית, הופנמו גם הופנמו על ידי מנהיגי קבוצת הלהט"ב. במקום הגנה אוטומטית על הפוגע, יש היום מהפך שבו קודם כל מאמינים לנפגע ומאמצים אותו. נכון שגם בכך יכולה להיווצר עוולה, במיוחד במקרים הנמצאים בתחום האפור. אך הדרך לסלול קו גבול חדש וברור עוברת בעצם הצגת גבולות אפורים כשחורים.

כשמדובר בעבריינות מינית, מחקרים מראים כי הגורם המרכזי לה אינו עוררות מינית בגלל מראה או לבוש של הקורבן. עבריינות מינית היא ביטוי לתחושה של כוח וצורך בשליטה אצל הפוגע. הידיעה כי אתה או את יכולים לפגוע ולא להיענש על כך משחררת את הפוגע. לכן ההסתרה היא כל כך מסוכנת.

אין באמת דרך לעצור הטרדות ופגיעות מיניות כאשר מסתירים אותן. עצם ההסתרה מאותתת לפוגע כי החברה מאחוריו והוא יכול להמשיך בדרכו ללא פגע. דווקא כאשר יש חשיפה של מקרים שנמצאים בגבול האפור, הסכנה מפני פגיעות חמורות יותר יורדת. הדרך להגן על חברי הקבוצה וליצור חינוך לשמירה על גבולות עוברת דווקא באותם מקרים שנמצאים בגבול האפור. הם יוצרים גדר תפיסתית ששומרת על החברים החלשים יותר בקבוצה, אלו שנוטים להיות הקורבנות, מפני פגיעות חמורות יותר.

לפיכך, אלו שהתלוננו, דווקא מפני שהתלוננו על מעשים ברף הנמוך, עשו טובה לחברי הלהט"ב בפרט, ולחברה הישראלית בכלל. הם מסמנים את הגבולות החדשים שעדיין לא הופנמו ועדיין צריכים שרטוט ברור יותר. וככל שהחברה מוכנה להתמודד עם טענות על הטרדות, כך היא בונה את עצמה כחברה בריאה יותר שמגנה על החברים החלשים בה, אלו שהכי קל להפוך אותם לקורבן.