"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

חרמות ובריונות במערכת החינוך: אל תחכו למקרה הבא

המקרה של עמית כהן מראשל"צ לא יוצא לי מהראש – גם כמי שעשתה שנת שירות בבית ספרו וגם כמי שהתמודדה עם חרמות בעצמה • הגיע הזמן לטיפול עומק בבעיה – והרצאות של קורבנות הבריונות יכולות להיות חלק מהפתרון

,עודכן
0השמעה
עמית כהן, במהלך הפגנת התמיכה בו, שלשום, צילום: מתוך שידור בערוץ 13

ביומיים האחרונים עסקה התקשורת בעמית כהן, תלמיד כיתה ח' באחד מבתי הספר בראשון לציון, שסבל מבריונות קשה במשך שנה: ספג קללות מדי יום ואף הוכה על ידי ילדים מבית הספר. כאשר פנה לבית הספר כדי שהמקרה יטופל, כל ששמע בתגובה הוא "תתעלם".

מאז חשיפת המקרה, הוא לא יוצא לי מהראש – ומשתי סיבות. האחת היא שבית הספר שבו אירע המקרה הוא המוסד שבו עשיתי את שנת השירות שלי לפני כארבע שנים. לא אחת ראיתי כיצד חלק מתלמידיו, שמערכת החינוך סימנה כ"ילדים הרעים", אלו שפגשתי מאוחר יותר באותו היום במרכז הנוער שמול בית הספר, הם בעצם ילדים טובים, חכמים ואכפתיים שכל פשעם היה שהיה קשה להם ללמוד. הם חוו אפליה בשטח בית הספר: למשל, לא הוכנסו לשיעור שאליו איחרו בגלל שהיו בשירותים, ואף שרצו להיכנס, לא קיבלו את ההזדמנות מכיוון שהמערכת הייתה בטוחה שהם שוב שמו פס ורק מחפשים תירוצים. או שהיו מקרים שבהם הם רבו עם חבר אך חטפו רק הם את הצעקות, כי אותם היה קל להאשים.

הסיבה השנייה היא שגם אני אישית סבלתי מבריונות במהלך לימודיי בבית הספר היסודי שבו למדתי. אני זוכרת בכאב את הימים שבהם נשארתי לבדי בכיתה, בודדה ולא מבינה למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי. זוכרת במדויק את היום שבו חזרתי מבית הספר, ובחצר ישבו הוריי וטיכסו עצה: מה עושים?
כמוני, היו ועדיין יש מיליון ילדים. ומערכת החינוך? שותקת. נמצאים בה גם מורים, שמעדיפים להתחבא מאחורי ה"לא ידעתי", "לא ראיתי" - ולא לעשות דבר. מורים, שמעובדת היותם לבד מול הכיתה מקנה להם מבחינתם, לדעתי, את התירוץ שלא להתמודד ולעשות את עבודתם נאמנה.

הסוף שלי - ושל עמית - היה טוב, לכאורה. אני עברתי דירה, בין השאר גם לאור מצבי החברתי, ומול ביתו של עמית הפגינו במוצאי שבת מאות שבאו לתמוך בו ובמשפחתו בימיהם הקשים. עם זאת, ביום המחאה, הפוגעים בעמית הלכו לבית הספר, שמחים וטובי לב, ועמית – מהפחד, נשאר בביתו. עם הבריונים הוא יתמודד למחרת. ולמי אכפת?

אולם סופם הרע של מקרים כמו המקרה של דוד אל מזרחי (בן ה-13 שתלה את עצמו ב-2011 לאור קללות ונאצות שספג בבית הספר ובפייסבוק) זכור לכולנו. עוד ילד עם עיניים טובות, נפש טהורה עולה השמימה – כי יש בריונים שמרגישים גיבורים גדולים, ומבוגרים שלא עוצרים אותם מלהיות כאלה.

איני מורה, אבל הנה שני רעיונות שעשויים לסייע לטפל בבעיה: הרצאות של ילדים שעברו בריונות בבתי ספר, שבהן ילדים יוכלו לשמוע ממקור ראשון על כאבו של אחר; והצבת "מורים שומרים" באזורים נפיצים בבית הספר.

לטעמי, הכל מתחיל בחינוך, או בחסך בו. זהו הגורם הישיר להתנהגותו המסוימת של ילד. כמה מקרי עמית כהן, או שמא חמורים יותר כמו זה של דוד אל מזרחי, יצטרכו לקרות, כדי שהמערכת תעניק להם את ההתייחסות הראויה? למה רק כאשר הם מגיעים לתקשורת מתקבלת ההתייחסות? במצב הזה, אני מתביישת בחברה שבתוכה אני חיה. וכאם לעתיד במדינה שלי, אני לא יכולה שלא להיות מוטרדת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר