רצח רבין: סכנת הקהילות הסגורות

רצח רבין הוא טראומה לאומית, הראויה לדין וחשבון לאומי וליום זיכרון לאומי. לצד אלו, במסגרת דין וחשבון קהילתי־פוליטי שראוי לערוך, מותר ואולי אף הכרחי להודות בשתי תובנות שטרם נוסחו. הראשונה: לולא היה ראש ממשלת ישראל שחתם על הסכמי אוסלו נרצח - לא היו כל יתר מחליפיו, מנתניהו ואילך, מחויבים ל"מורשת רבין", היא "דרך אוסלו", ברמה כה דתית, מקודשת ומיתית.

רבין היה מוחלף בקלפי, ברוב מובהק של אזרחים שקצו במי שהביא ללב מדינתם רב־מרצחים ששלל מהם את הזכות לביטחון, והיתה לגיטימציה לכל ממשיכיו לנהוג בערפאת ובחבורתו כפי שנהגו בהם בביירות 13 שנים קודם לכן: להדיחם מכיסאותיהם ולהרחיקם לתוניס או לכל גלות אחרת, ובכך להושיע את האוכלוסייה האזרחית שנאנקה תחת שלטונם, ובעיקר להשיב את הזכות הישראלית לחיים - הערך הבסיסי שאותו ממשל מחויב לספק לאזרחיו.

פרדוקסלי ככל שהדבר נשמע - דווקא הרוצח יגאל עמיר היה זה שהותיר את "אוסלו" כתורה קדושה, שהסר מדרכה נתפס כבוגד בקרב הקהילה המקומית והבינלאומית; מעשהו הוא זה שהפך את "המחויבות לדרכו של יצחק" למבחן לגיטימציה, שמנהיגי שמאל נבחרים מגיעים בזה אחר זה לכיכר להישבע אליה ולקבל את ברכת המחנה; הוא זה שסימן את לחיצות היד עם ערפאת כמרכיב מוסרי־אסטרטגי הכרחי, שלא ניתן לדמיין אופן ניהול מדיניות אחר, בלעדיו. מי שביקש על ידי ההתנקשות בראש הממשלה להתנקש בדרכו המדינית - היה זה שהנכיח את פרדיגמת אוסלו יותר מכל לאחר הרצח.

תובנה שנייה: למעשים ברוח יגאל עמיר עשויים לצאת חברי קהילות מגודרות וסגורות ש"מתגוננות" מפני הישראליות. אותן קהילות שאינן מעניקות לנערותיהן ולנעריהן את הכלים ואת היכולות, ובעיקר את הלגיטימציה, להידבר עם החברה, אלא רואות במוקדי הכוח שלה אתרים הגמוניים שעדיף להתרחק מהם בשל איזו סכנה האורבת למי שיתקרב אליהם. שלילת מגע זה עם אתרים חיוניים אלו (מדעיים, תרבותיים, תקשורתיים) - היא בדיוק מה שעלול לשחזר את האסון.

נכון, העידן אינו אותו עידן, המסתגרים אינם אותם מסתגרים והנדרשים לאבטחה גם הם שונים (ראש ממשלה בלתי צפוי, ראש שירותי בריאות הציבור). אבל למאיימים אותם מאפיינים - מי שלצד היותם פושעים פוטנציאליים, מהווים קורבנות של קהילותיהם: קהילות מגודרות, שגידלו את צעיריהן על הנרטיב ש"שם" בעולם ה"מדעי" וה"נאור" יש את מי שאסור לקרוא את עיתוניו, שלא לומר לתרום למדורי הפובליציסטיקה שלו טורים (ובכך להשפיע), ואין לשאוף להפוך חלק מבמאיו ומתסריטאיו (כדי לייצר נרטיב חלופי).

וכך, בהיעדר שפה, ללא תקשורת, כאשר המציאות שם "ממול" מאיימת ולא בת־השפעה - האילוץ להרים עליה יד נתפס לא אחת כתוצר של חוסר אונים ושל חולשה. מי שגדל על התפיסה כי הוא לא חלק מן המשחק, גם לא יהיה מחויב לחוקיו. רק שלעיתים, כפי שטרגדיית רצח רבין המחישה, אפילו הרמת היד מובילה למציאות ההפוכה. רק ישראליזציה מלאה של אותן קהילות תמנע את הרצח הבא.