ידידי ירון לונדון הציב אתגר. בעקבות הערותיי על לחצי הממשל האמריקני לקידום זכויות האדם באזור, כתב: "באותה נחרצות ויושרה המאפיינות את הגותך, נסה לדמיין כיצד היתה ישראל מתנהגת אלמלא התקיימו ארגונים לזכויות אדם, ולו עצמו הארגונים הבינלאומיים את עיניהם. מה היה מתחולל בשטחים הכבושים, בחדרי החקירות, בבתי הסוהר ובבתי המשפט, במטעי הזיתים ובצבא. היענה לאתגר וכתוב על כך רשימה".
לא קשה לדמיין. האו"ם אינו יכול לפסוק באופן הגון ואמין בשאלות ערכיות של דמוקרטיה וזכויות אדם. הרכבו בלתי דמוקרטי בעליל: ארגון מעין־פרלמנטרי של "מדינה אחת, קול אחד", ממדינות שרובן חסרות פרלמנט אמיתי, המבוסס על "אדם אחד, קול אחד". רוב הארגונים הבינלאומיים - הפוליטיים, המקצועיים והמשפטיים - כרוכים באו"ם או נוטים לקבל את פסיקותיו כמגדירות את "הדין הבינלאומי". ב"מועצת זכויות האדם" מתמקדים נציגי משטרים מאוסים ומדינות פייסניות, באובססיביות מחליאה, בהשמצת ישראל. הארגונים הבינלאומיים המתיימרים לקדם את זכויות האדם פועלים ממילא בעיניים עצומות נגד ישראל, בשירות הרוב האוטוקרטי וגורמים ברבריים, תוך הזניית המחויבות לזכויות האלה.
ארגונים ענייניים לזכויות האדם, שבראשם עמדו בדור הקודם אישים מרשימים והוגנים, כמו רות גביזון ("האגודה לזכויות האזרח" 1999-1996) ורוברט ברנסטין (מייסד Human Rights Watch שעמד בראשו בשנים 1998-1978), הועילו מאוד בזמנם. מאז עברו השתלטות עוינת של טהרנים, רדיקלים ולפעמים אנטי־ישראלים, שעולמם הערכי מרודד לעיתים קרובות להגנת "קורבנות" צפופי פיגמנטים מפני רשעותם המובנית של לבנים "פריבילגיים". ב־2009 חשף ברנסטין עצמו ב־HRW עיוותים ערכיים כאלה. לולא הידרדרו הארגונים לכך, היו חברות פתוחות, דמוקרטיות ורגישות לזכויות האדם יכולות להיבנות מבקרה חיצונית הגונה, בחתירתן הלא־מושלמת ליישב את צורכי קיומן וביטחונן עם הריסונים המתחייבים מערכיהן. בהיעדר איזון ואמינות - תרומתן שולית.
בחינה הוגנת של כמה מהכשלים החמורים של ישראל בתחומים אלה, מעידה שהארגונים שלונדון מצביע עליהם לא מילאו תפקיד חשוב בזיהויים או בטיפול ראוי בהם: המודעות לטבח כפר קאסם, הבושה והוקעת המעשה בשעתו, ההתנצלות בדרג הממלכתי הבכיר ביותר והנחישות לא לנהוג כך - לא הופיעו בעקבות מעורבותם של ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם או לחצים בינלאומיים. ישראל לא נזקקה לשם כך לזעקתם הצבועה של ח"כים ערבים מתמוגגי שאהידים, מלחכי פנכתם של ערפאת ואסד. שר הביטחון אריאל שרון הודח ב־1983, בלי קשר ללחץ חיצוני, בשל מחדליו במניעת הנוצרים בלבנון מלטבוח בפלשתינים בסברה ובשתילה, כנהוג במקומותיהם. הטלטלה בשב"כ בעקבות "פרשת קו 300" - לרבות הדחת ראשי הארגון, חסימת דרכם למינויים בכירים וחשיפת עיוותים בחקירותיו שהביאו למינוי ועדת לנדוי - לא התחוללה בשל לחצים מבחוץ.
בצמתים הקריטיים האלה ואחרים, פעלה הדמוקרטיה הישראלית באמצעות דעת הקהל, המערכת המשפטית, התקשורת, הכנסת והרשות המבצעת, במסגרת איזונים ובלמים. כל אלה לא מנעו, ולפי הניסיון האנושי אינם יכולים למנוע, סטיות חמורות מההתנהגות הנדרשת מחברה בת־תרבות. אך הן כן הוכיחו שניתן לאתרן, ללמוד את לקחיהן, להעניש את האשמים ולכונן אמצעי בקרה וריסון המוקיעים את אופיין הפסול, מתריעים על סכנותיהן ומקשים את חזרתן. לו היו בנמצא ארגונים בינלאומיים הוגנים, ויותר ארגוני זכויות אדם שאינם נשלטים על ידי רדיקליים, היו אלה יכולים לגייס את אמינותם ולעזור בהתרעה.
הגנרל שוורצקופף נשאל במלחמת המפרץ הראשונה איך ינהל את המלחמה בלא השתתפות צרפתית, והשיב: "מלחמה בלא צרפת משולה לציד צבאים בלא אקורדיון". אפשר להשיב כך גם על שאלתו של לונדון בדבר שמירת זכויות האדם בישראל בלא הארגונים הבינלאומיים וארגוני זכויות האדם, במאפייניהם הנוכחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו